אביעד הכהן

 

גור אריה יהודה - דברים לזכר מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל ז"ל

 

"בשני מקומות בתפילה", אמר פעם דודי ז"ל, "נוהג הציבור להמתין למורו ורבו. בקריאת שמע ובסיום תפילת העמידה. וכל כך למה? לפני שקריאת שמע מסתיימת במלים "ה' אלוקיכם אמת", ותפילת העמידה באמירת "עושה שלום במרומיו". "ובכן", סיים דודי ואמר, "אלה שני הדברים שאדם מישראל מצפה מרבו: שיאמר את האמת, ושירבה שלום בעולם".

 

מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל ז"ל, התאפיין בשתי תכונות אלה, שתיים מני רבות שבהן ניחן. אמירת האמת – גם כשהיא כואבת, צורבת, נוקבת עד השיתין, הייתה אצלו ליסוד מוסד. כך, למשל, בעניין מחמירי החומרות שכה נפוצים בימינו. "פעם שאל אותי תלמיד", סיפר הרב עמיטל בעת רצון, "מדוע איני נוהג בחומרה מסוימת, שעליה אמר ה'משנה ברורה' שראוי לירא שמים להחמיר. השבתי לו: "כשאתה קורא ב'משנה ברורה' פנייה לירא שמים, אתה משוכנע שהכוונה אליך. לי אין יומרות כאלו". וראוי גם לציין: נאמר שירא שמים ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחמרה מביאה לידי יראת שמים! "["טבעיות בעבודת השם", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 75].

 

ובמקום אחר הוסיף: בציבור הציוני דתי נראות תופעות שלא ראינו אף פעם. בחורים עם כיפות סרוגות, פאות ארוכות, סנדלים נטולי גרביים וחולצות בחוץ. "חסידים" של ממש. עם כל מיני כובעים וכיפות. זה נותן להם ביטחון מסוים. "אני דתי. גם אם הכיפה תעוף ברוח, הפאות הארוכות תמשכנה לקשור אותנו למחנה הדתי". יש גם תופעות של יותר "פרומקייט". אך זה רק צדה האחד של המטוטלת. כיצד נראה צדה השני?  איני מדבר רק על פאות ארוכות וציצית יורדת עד ברכיים. אין להן כל משמעות מבחינה דתית-הלכתית, אבל הן מעניקות ביטחון מסוים. הן מבטאות דתיות או חרדיות מסוימת. איני מדבר רק על תופעות אלה אלא על דברים ערכיים. אני שומע על ישיבות הסדר שבהן נוהגים הבחורים להניח תפילין גם בתפילת המנחה. תפילין מוסיפות קדושה. מבחינה הלכתית אין בכך יוהרה או פגם. להפך. אני, מכל מקום, שייך לדור אחר. זכיתי להתפלל עם גדולי ישראל. עם ר' שלמה-זלמן אויערבך, ועם הרב יצחק יעקב וייס בעל ה"מנחת יצחק", ועם ר' איסר זלמן מלצר, ועם ר' אהרן קוטלר, ומימי לא ראיתי שהם מתפללים מנחה עם תפילין. לא היה עולה על דעת איש להניח תפילין בתפילת מנחה כשגדולי ישראל אינם נוהגים לעשות כן. לפני שלושים שנה, סיפר לי הרב ברגמן, חתנו של הרב שך, שהיה ממקורבי ביתו של ה"חזון איש", שפעם ביקש להעמיד סוכה לפי כל דקדוקי ה"חזון איש", סוכה נטולת מסמרים.  בערב סוכות חשבתי: מה, לי תהיה סוכה מהודרת שלסבא שלי לא הייתה כמוה? מיד נטלתי כמה מסמרים וקבעתי אותם בסוכה...יש כאן דור שאיבד את בטחונו בדור הקודם ומבקש "להתחיל מבראשית". פתאום מגלים ב"משנה ברורה" כל מיני חידושים. אמר לי אחד מתלמידיי, המכהן כר"מ באחת מישיבות הסדר: כשאני רואה תלמידים בישיבה שמניחים תפילין במנחה, אני יודע שיש במקביל כמה בחורים שמוותרים בכלל על תפילת המנחה... ["תנו לתורה לנצח", עלון שבות בוגרים יח (תשס"ג), 12].

 

לעניין זה התייחס הרב גם בהזדמנות אחרת: "באידיש יש ביטוי - 'פרומקייט', שמשמעו הכללית היא תחושת כבדות והקפדה יתרה. הן בחסידות והן בתנועת המוסר יש שראו בכך ערך חשוב, ויש שהסתייגו מאוד, כמו בסלובודקה ובקוצק. המאפיינים השליליים של ה'פרומקייט' הם בדרך כלל דגש על "סור מרע" יותר מאשר על "עשה טוב", וכן קפדנות בעיקר כלפי אחרים. לעתים, יראת החטא מביאה לידי פסיביות - פחד מלנקוף אצבע, המביא לקיפאון ביצירה ולזהירות מכל התמודדות משמעותית. כך, מתוך יראת שמים, כביכול, ניתן להגיע להתבטלות, וממנה לבטלנות מוחלטת. סבתי, הי"ד, הייתה צדקת גדולה בעלת אמונה תמימה. זכורני, שמדי בוקר כשהתעוררתי משנתי, הייתי מוצא את נעליי מצוחצחות. סבתי אמרה, שהיות שאני לומד תורה, מן הראוי שהיא תסייע לפחות בצחצוח הנעליים. עם זאת, היא הייתה רגילה לצטט אִמרה, ש'פרום' זה ראשי תיבות (באידיש): 'פיל רשעות ווייניג מצוות' (= הרבה רשעות ומעט מצוות)... ["משמעותה של יראת שמים בדורנו", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 23]

 

כך היה גם בעניין הרדיפה אחר השלום, שבה דבק הרב עמיטל גם כאשר ידע שהיא עשויה להיות כרוכה במחיר פשרה כואבת. "שלום" הייתה המילה האחרונה שזכיתי לשמוע מפיו, בשבת האחרונה לחייו, שישה ימים קודם פטירתו. כמדי שבת בשנה וחצי האחרונות, באנו, קבוצה מתלמידי הישיבה,  לביתו שבגבעת מרדכי כדי להתפלל עמו את תפילת השבת. כוחותיו כבר לא עמדו לו. בשבת שלפני כן, עוד דיבר אתנו ב"קידוש" שלאחר התפילה בשפה ה'עמיטלית' הכל כך מוכרת, על ה"שוויץ" – היוהרה המדומה שבה דבקים לעתים לומדי תורה, שמביאה אותם לידי התנשאות וגאווה. אך בשבת האחרונה ישב מכונס בעצמו, כשמסביבו כשני מניינים מתלמידיו. נהנה משירתם. ככהן, כמעט יחיד ב"מניין" במהלך כל התקופה, זכיתי לברך את ברכת הכהנים  ולנסות לכוון כוונה מיוחדת במלים "יברכך ה' וישמרך, וישם לך שלום". בברכת "שבת שלום" בעת פרידה, נפרדתי מהרב לאחר למעלה מחצי יובל שנים שזכיתי, עם אלפים מתלמידיו, ליהנות ממנו חוכמה בינה ודעת, עצה ותושיה.

 

הרב עמיטל היה אדמו"ר גדול שבגדולים, אבל נטול חסידים. לא מפני שאלפי תלמידיו לא דבקו ברבם, אלא מפני סלידתו מכל תופעה של פולחן אישיות.

 

דרך ארוכה עשה הילד יהודה קליין, מהעיירה גרוסוורדיין שבהונגריה, בצל השואה שבה איבד את רוב בני משפחתו הקרובה, ועד שהצהיר אמונים כשר בממשלת ישראל.

 

במהלכה, עלה לארץ ישראל, למד בישיבת "חברון" המהוללת ובד בבד שם פעמיו לישיבת "נרכז הרב" כדי להסתופף בצלו של ר' יעקב משה חרל"פ; שירת כחייל קרבי במלחמת העצמאות, לימד תורה עם הרב שך בישיבת הדרום ברחובות, הקים את ישיבת "הר עציון" בגוש עציון שהייתה ל"ספינת הדגל" של ישיבות ה"הסדר" ויסד את תנועת "מימד".

 

על אדנים רבים ניצבה משנתו של הרב עמיטל: אהבת תורה ויראת שמים, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל; למדנות, מקוריות, אומץ לב ואנושיות; ועל השילוב שבין עבר להווה, בין שואה לתקומה, בין תורה ודרך ארץ, בין דרך ארץ ישראל ודרכה של מלכות ישראל. 

 

רצונך ל"הכיר פנים בהלכה" כהלכה, כַּלֵך לךָ אצל תורתו של חכם, ונסה למצוא בה קווים מאפיינים. כבר חכמים הראשונים עמדו על כך, שבינות לעצי היער המרובים, ניתן – וצריך – להבחין בקווי המתאר המיוחדים והמייחדים כל עץ ועץ שבו. וכך אמרו: באמת אמרו: דברי תורה פרין ורבין, ולא כל שכן בדורנו, שהכל מדפיסים חידושי תורתם, ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים.

 

אכן, רבים הם דברי התורה שנראים כמועתקים איש מרעהו. לעתים מדמה אתה שקראת דברי תורה חדשים, והנה הם מוכרים. שנים ושלושה חכמי תורה מתנבאים בסגנון אחד.

 

אכן, לעתים, מתוך קול ההמון, צף ועולה קול מיוחד, ייחודי, שאינו נבלע בהמולה הכללית. בהידום קולם של דברי חכמים אחרים, בוקע ועולה מחדש, בקול דממה דקה, קול מיוחד בצלילותו וביפי ניגונו.

 

כזהו היה קולו של הרב יהודה עמיטל. במשך שנים רבות, היה קול זה כמעט נסתר, מוכר היטב לתלמידיו הרבים, אך נבלע בהמולה, ונסתר מעיני הציבור. מששקע מעט קול המולת ההמון, צף ועלה קולו הייחודי של הרב עמיטל, נשמע ברמה, קול מקורי, צלול וברור המשמיע את צלילו המיוחד. בהלכה, באגדה ובמחשבה.

 

המקוריות – הריהי מסממניה הבולטים של משנת הרב עמיטל. וראוי להזכיר בהקשר זה, אבחנה הלכתית עדינה בעניין מים טהורים, שעליה העמידנו הרב יצחק הוטנר ז"ל, בעל "פחד יצחק" ומגדולי ראשי הישיבות. לפי ההלכה, מעיין מטהר בכל שהוא, ואילו מים מכונסים צריכים דווקא ארבעים סאה כדי לטהר. וכל כך למה? לפי ש'משהו' של מקוריות מכריע במשקלו ובחשיבותו כמות גדולה של חומר שהוא רק כוח שני או שלישי. זהו כוחה של "מקוריות", חזקת "מרא קמא" של הבעלים המקורי.

 

יסוד מוסד במשנתו הייתה האנושיות. אנושיות פשוטה, שמקורה בלב, שאינה נצרכת לא למקור כתוב ולא למסורת על פה. מכוחה ומכוח-כוחה גזר הלכות גדולות, הן בתורה והן בדרך ארץ.

 

מרגלא בפומיה דרב עמיטל, רגיל היה הרב עמיטל לומר: "כל עבודת קודש מכל סוג שהוא, אינה יכולה לבטל את ההרגשה האנושית הפשוטה". וסמך הוא לכלל גדול זה בתורתו את אמרתו החריפה של ה"קאצקער", רבי מנדלי מקוצק, מאבות החסידות, שדרש את הפסוק "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל), כך: הקב"ה אומר, כביכול: מלאכים - יש לי הרבה, אני מבקש אנשים, שיהיו אנשי קודש". ולא לחינם קרא לספרו "והארץ נתן לבני אדם", ללמדנו שגם אם "השמים שמים לה' ", הרי הארץ ניתנה לבני אדם, ואף התורה – תורת חיים היא, בעולם הזה, הריאלי והמציאותי, ולא בעולם דימיוני, שבו יכולים לחיות רק מלאכים.

 

השקפת עולם זו לא הצטמצמה לתחום הפילוסופי, האידיאי, הרעיוני, אלא הייתה עבורו בת ביטוי היא במציאות. לא אחת עמד הרב עמיטל על כך שבדורנו קיימת לא אחת מגמת אידיאליזציה של רבנים גדולים, עד כדי התעלמות מתחושות ומחולשות אנושיות. כולם קדושים, כולם מלאכים, כולם עושי נסים. "לא כך", הורנו הרב עמיטל, "היא דרכה של תורה. התורה מציגה יחס הפוך: לכל אדם יש פן אנושי, שאסור להתכחש אליו. גם לנביאים היו לבטים וקשיים. התורה מודעת לכך שהאדם חי בעולם הזה, ואין היא דורשת ממנו להתנהג כאילו הוא חי בעולם אידיאלי ולא ריאלי" ["אנושיות", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 146].

 

לצד אהבתו לתורה ולעם ישראל, אהב הרב עמיטל אהבת נפש את ארץ ישראל. "הקשר שלי עם ארץ ישראל", סיפר פעם לתלמידיו, "הנו קשר עמוק. עוד בגיל ילדות היו בשבילי ארץ ישראל והציפייה למשיח דברים ממשיים ומוחשיים. כבן ארבע הייתי ואני זוכר כל פרט בבהירות. שיחקנו כילדים ופתאום ראיתי אש יוצאת מהשמיים, כמין כדור של אש. ככל הנראה הייתי בעל דמיון וסיפרתי על כך לחבריי. כל הילדים התרגשו והחלטנו שזהו סימן שמשיח בא. מה עושים ילדים בציפייה למשיח? רצנו מהר לברז ליטול ידיים לכבוד המשיח, להיטהר לקראת בואו. רקדנו סביב העץ שבחצר "וטהר לבנו לעבדך באמת". ["אספרה שמך לאחי, בתוך קהל אהללך", עלון שבות בוגרים ג (תשנ"ד), 86]

 

מדי שנה ציין בחוג משפחתו את נס ההצלה ואת העלייה לארץ, וראה את שני הדברים כרוכים זה בזה. וכך העיד: "לא ראיתי בהצלתי הצלה עד שלא זכיתי לעלות לארץ ישראל. ולא רק אני ראיתי זאת כך. זוכר אני, כשנפרדתי מאבי, ה' ייקום דמיו, הוא נשאר בגטו ואני קיבלתי צו למחנה עבודה. לא היה לי ספק, וגם לו לא היה ספק, שלא נזכה להיפגש יותר בעולם הזה. אבי אמר לי אז: "אני מקווה שאתה תגיע לארץ ישראל". זה היה הביטוי של ההצלה. בלבי ידעתי שלא ניפגש עוד. נפרדתי מהוריי בהרגשה כבדה ויצאתי למחנה העבודה כשאני מצויד בספר תנ"ך קטן, משניות וחוברת מכתבי הרב קוק. באותם ימים הייתי פסימי מאד. ספקות גדולים כרסמו בלבי: הלוואי ואזכה למות בארץ ישראל, אם לא לחיות בה". ["אספרה שמך לאחי, בתוך קהל אהללך", עלון שבות בוגרים ג (תשנ"ד), 86].

 

כאשר עמדנו לצדו, בני משפחתו תלמידים שליווהו עשרות שנים, בתפילת השבת, באותן שבתות אחרונות לחייו, נזכרנו בחלום שהתגשם. הרב עמיטל, הילד הקטן מגרוסוורדיין, זכה לא רק לחיות בארץ ישראל ולגור בירושלים, אלא גם להעמיד בה אלפי תלמידים, ליסד בה בית מדרש ויישוב פורח בצדו, ולכהן בממשלת ישראל במדינת ישראל הריבונית.

 

אכן, בדרכו המורכבת, גם באהבת ארץ ישראל היוקדת שבו לא ראה הרב עמיטל את חזות הכל. מתוך ראייתו המעמיקה והמורכבת, ביקש להדגיש שארץ ישראל ואהבתה אינם אלא צלע אחת מתוך שלוש צלעות המשולש הנצחי של עם ישראל.

                       

לאחר השבר של מלחמת יום כיפור, שבה שכל "שמונה נסיכי אדם", תלמידיו הקרובים, שינה את עמדותיו, ומדרך "גוש אמונים", שהרב עמיטל היה אחד ממורי דרכו בימי בראשית, נטה לדרך השלום. בשל עמדותיו ה"יוניות", הלא שגרתיות בעולם הישיבות, ספג לא מעט חרפות, ושילם עליהן מחיר ציבורי כבד. אך למרות כל אלה, לא חת ולא נתיירא מלהשמיע קולו ברמה.

 

מסר אחד הטמיע בתלמידיו, והוא מלווה אותם כל חייהם. "כשלומדים תורה", כך לימדנו, "ולא שומעים את בכיו של המשווע לעזרה, משהו פגום בלימוד". והוסיף: "כל אימת שאני חושב שביכולתי להמעיט חילול השם, להרבות כבוד שמים, לקרב יחידים, להציל יהודים משפיכות דמים או להציל משהו מארץ ישראל אשמיע את קולי".



 
 

לקריאה נוספת, ראו: אביעד הכהן, "קול יהודה" – לקט אמרים ורעיונות ממשנת הרב יהודה עמיטל,  הוצאת ישיבת הר עציון (מהדורה שניה, תשס"ז); א' הכהן, "קול יהודה – קווים למשנת הרב עמיטל", נדפס בסוף ספרו של א' רייכנר, באמונתו –סיפורו של הרב יהודה עמיטל", ת"א תשס"ח, עמ' 294-273 ; Commitment and Complexity, Jewish Wisdom in an Age of Upheaval, (Aviad Hacohen (ed.),  (Ktav, 2008

News

RALazkara 5778 savethedate eng


TO REGISTER FOR THE ISRAEL KOSCHITZKY VIRTUAL BEIT MIDRASH,
CLICK HERE.


WINTER 2018 ETZION UPDATE!!
DIDN'T RECEIVE THIS IN YOUR MAILBOX?
Let us know and we will update our records!

 etzion_update_logo-web


WHAT'S HAPPENING IN YESHIVA COMPLETE ARCHIVE

                   

We have created a youtube playlist of Nigunei
Yeshivat Har Etzion for the Yamim Noraim.

ברון יחד - נגוני ישיבת הר עציון




YEMEI IYUN BE-TANAKH 2017

Note next year's dates:
July 15-19, 2018 (3 Av - 7 Av)

We hope you were able to join us! But if you missed this gala event, click here for a selection of this year's shiurim!!

CLICK HERE FOR AUDIO RECORDINGS OF THE ENGLISH SHIURIM GIVEN
IN 2016!


Click here for a selection of videos
of past shiurim in hebrew

A visible expression
of the explosion of biblical commentary

that has emerged in “the Gush” - Read more

Prime Minister Binyamin Netanyahu
congratulates Herzog College
for their 20 years of Yemei Iyun
and speaks of his special connection to Tanakh
(english translation)  

A sample of English shiurim - audio files



library celebrates web

Yeshivat Har Etzion Library Celebrates 35 Years! Read more...


RAL Leaves of Faith 1 2 back in print small


BAR MITZVA DAY
Nov 23rd 2017
TO SEE PICTURES...

BAT MITZVA DAY
Jan 4th 2018
TO SEE PICTURES...

Congratulations to one and all!


 We thought you would enjoy this:

 


In Memory of Harav Yehuda Amital zt"l
(movie prepared by Har Etzion talmidim
Yehonatan Weinberger and Ehud Roth)

     


Listen to an Interview with Rav Reuven Ziegler

on 5 recent Har Etzion volumes
that should be on your bookshelf! 

5-har-etzion-volumes-small


  


Yet Another Sefer
For Your Library Shelf!

Torah and Western Thought218

Torah and Western Thought: Intellectual Portraits of Orthodoxy and Modernity – in-depth essays on ten luminaries of Modern Orthodoxy, 20% of whom are rashei Yeshivat Har Etzion!  With contributions by YHE alumni Alan Jotkowitz, Yehudah Mirsky, Itamar Warhaftig, Reuven Ziegler and Shlomo Zuckier.
Read a sample chapter...



Please share your personal stories, condolences, eulogy, audio or video file of Moreinu veRabbeinu Rosh HaYeshiva Harav Aharon Lichtenstein zt"l via this form. We will be posting a selection of these items.