ראש הישיבה של ה"בעלי בתים"
מאת יאיר יניב (מחזור יז)
בעולם הישיבות משמש הביטוי "בעלי בתים" כביטוי גנאי. "בעלי בתים" הם אותם אנשים שלא זכו לשבת בישיבה וללמוד תורה. גם כשהם לומדים תורה הם מסבירים אותה בסברות "בעלי בתיות", סברות שטחיות ורדודות, לא למדניות.
אצל מורי ורבי הרב יהודה עמיטל זצ"ל הביטוי "בעלי בתים" היה ביטוי של שבח. הרב, אשר הקים את אחת מספינות הדגל של הציונות הדתית, ואשר במשך שנים רבות לימד תורה בעמקות, בעיון, בלמדנות עצומה ובחריפות רבה, וראה בלימוד "בעיון" את אחת מן הדרכים העיקריות לעבודת ה' בדורנו, העריך מאוד גם את ה"בעלי בתים". הוא העריך וכיבד אותם יהודים פשוטים אשר משכימים שחרית וערבית לבית הכנסת, אשר לומדים דף יומי בחצי שעה ושומעים שיעור במשנה בין מנחה לערבית. בשנים האחרונות, לאחר שפרש מראשות הישיבה, הקפיד גם הוא להשתתף בשיעורים של ה"בעלי בתים" בבית הכנסת בשכונתו, גבעת מרדכי.
זכיתי ללמוד אצל הרב עמיטל בישיבה, וזכיתי לראות את הרב עמיטל גם בשכונתו.
במשך שנים רבות חי הרב בשתי סביבות שונות. בישיבה היה ראש הישיבה, המורה הגדול והנערץ, זה שיראים מפניו וששותים בצמא את דבריו. ובשכונה היה הרב עמיטל חברם של ה"בעלי בתים". גם הם כמובן העריכו, כיבדו ואהבו אותו מאוד, אבל הרבה פעמים התנהגו אליו כאל אחד מן החבורה, גם אם יחיד ומיוחד.
בכמה הזדמנויות בשנה נפגשו שני הציבורים השונים כל כך בביתו של הרב. המפגשים הללו היו מעניינים ומפרים מאוד. היה מרתק לראות את בני הישיבה הצעירים, המעריצים מרחוק, בוחנים את יחסי הקירבה של הרב עם היהודים "הפשוטים" מן השכונה, את הכבוד שרחש להם, ואת האהבה הרבה שהם הרעיפו עליו.
לא רק צניעותו וענוותנותו הרבות הביאו אותו לחיבתו ליהודים הפשוטים, אלא תפיסתו ההלכתית-אידיאולוגית. כמה פעמים ציטט את המדרש: "דרכן של בני אדם שאומרים 'תורה קדומה לכל', שנאמר: 'ה' קנני ראשית דרכו', אבל הייתי אומר: ישראל קדושים, שנאמר: 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתה'". לפי המדרש הזה אמר הרב כי עַם ישראל קודם אפילו לתורת ישראל. מכאן הגיע גם למסקנתו הידועה שעַם ישראל קודם לארץ ישראל.
ברור שגם הוא ראה בקיום הישיבות תנאי הכרחי לקיומו של עם ישראל, אך הוא גם ידע שרוב מניינו של עם ישראל הוא "בעלי בתים", ולא בני ישיבות, ואם כן ה"בעלי בתים" הם הבסיס לקיומו של העם.
מתוך התפיסה הזו נבעו רבות מאמירותיו. הרב זצ"ל הסתייג מן ההחמרה ההלכתית. הוא ראה בחומרות הללו השתלטות של הישיבות על ה"בעלי בתים". הוא הזכיר, שבפסיקה הלכתית צריכים להתעסק בעיקר רבני הקהילות, אשר יושבים בתוך עמם ומבינים את מצוקותיו, ולא ראשי הישיבות, אשר רגילים לציות מוחלט של תלמידיהם לפסיקותיהם.
דומה לכך גם קריאתו לתלמידיו לעסוק בצרכי ציבור, לצאת אל העם, לא תוך התנשאות, אלא בתחושה של שירות ושל שוויון. ואכן רבים מתלמידיו שמעו לקריאתו הזאת, ומשמשים בתפקידים שונים בשירות הציבור.
דומני שאם היינו שואלים את הרב עמיטל מהי חובתו הראשונה של האדם בעולם, היה עונה: "שיהא שם שמים מתאהב על ידך". החינוך לדרך ארץ ולאנושיות, להשתלבות בחברה וליחס שווה לקטן ולגדול, שעליו דיבר הרב, הוא המוביל לקידוש שם שמים ברבים, בציבור הרחב של "בעלי בתים" ואף מעבר לכך.
