על רבי ומורי הרב יהודה עמיטל

ירמי סטביסקי מחזור יד

 

 

ניסיתי להבין מהו העניין המיוחד שכה משך אותי לרב עמיטל.  מדוע כל כך אהבתי אותו?  מדוע עשרים ושלוש שנים אחרי שעזבתי את ישיבת הר עציון אני חוזר לעיתים כה קרובות לתורה המיוחדת שלמדתי מפיו.  מדוע אני מרגיש שאני מנסה לעצב את תיכון הימלפרב ברוחו של הרב עמיטל.

 

התורה עשוייה להיות לנו לסם חיים, אולם לצערנו, היא עלולה, במקרים מסויימים, להוות סם מוות.  הרב עמיטל התאמץ מאוד שהתורה תהיה סם חיים.  לרצון זה היו השלכות תיאורטיות והשלכות מעשיות.

 

על מנת שהתורה תהיה סם חיים היא צריכה בראש ובראשונה להיות תורת אמת.  ניתן לבנות שיטות אידיאולוגיות בעלות עוצמה שמבוססות על שקר.  המאה העשרים ראתה תנועות עוצמתיות במיוחד שקרסו לאחר נסיקה מהירה ואלימה.   התביעה הגדולה של הרב עמיטל הייתה מעצמו, לדאוג לכך שהוא יהיה איש של אמת ושהתורה אותה הוא אומר תהיה תורה שיש לה אחיזה במציאות.  אני זוכר מסיבת פורים בישיבה שבמהלכה  העזתי לשאול את הרב כיצד הוא עדיין מאמין למרות מה שעבר עליו בשואה.  תשובתו של הרב לא נסבה על אמיתותה של  אמונת ישראל.    הוא אמר לי שהאלטרנטיבה האחרת גרועה יותר...  למעשה, כך אני מפרש את תשובתו, הוא  הסביר לי שנשאר מאמין לא בגלל שהוא מצא פיתרון לכל השאלות אלא שהוא מאמין על אף השאלות.  הוא, כמובן, לא היה מסוגל לחיות חיים שמנותקים מתורה דווקא לאחר אימת השואה.  לימוד התורה ושמירת המצוות היו חלק אינטגרלי מאישיותו.  הוא היה דבוק בתורה בכל נימי נפשו.  אך הוא מעולם לא הציג, לנו, לתלמידיו, מציאות שלימה נטולת קשיים.

 

העובדה שהוא היה איש של אמת גם אפשרה לו לשנות את דעתו.  היה בו החופש לשנות את דעותיו עם השתנות התנאים והזמנים.  לדוגמא, הוא לא דבק בדעותיו הפוליטיות  מתקופת  מלחמת ששת הימים בעניין יישוב ארץ ישראל, בעת הסכמי אוסלו.  דעת תורה, לדעתו, חייבת להיות מעוגנת במציאות מכיוון שהמציאות המשתנה מחייבת לעיתים שינוי עמדה.  בעל ערוך השולחן, בהקדמתו לספרו, מצטט את רש"י במסכת כתובות דף נ"ז.  "  דכי פליגי תרי תנאי או תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מסתביר טעמא אין כאן שקר כלל דכל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי לה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט". תפקידה של הרבנות אינה לבנות מודלים תיאורטיים  שמתמוטטים אל מול פני המציאות.  תפקיד התורה הוא לנסות לנווט את המציאות למקום שלם יותר.  נראה שדעותיו השתנו גם בנושא של מעמד הנשים.  אם בתחילת דרכו הוא  ראה את הנשים בתפקיד המסורתי יותר שבו שימשו לאורך הדורות  הרי שמאוחר יותר הוא הבין שאם לא יאפשרו הזדמנות שווה של לימוד תורה לנשים הרי שזהות הנשים הצעירות עם היהדות האורתודוקסית תיפגע.

 

הרב עמיטל הצטער על הניתוק שבין עולם הרבנות לעולם הקהילה.  הפריעה לו העובדה שראשי הישיבה, המנותקים בדרך כלל מחיי הקהילה מעצם תפקידם, הפכו, לאחר השואה, לפוסקי הדור הפריעה לו.   הוא ידע שהפסיקה לבחורי ישיבה מחמירה מזו שראוי לפסוק ל"בעלי בתים". הוא העדיף  את ניסיונם  של גדולי הרבנים  בקהילות של טרום מלחמת העולם השנייה לעזור לבני הקהילה להתמודד עם הקשיים שהתעוררו בשמירת אורח חיים יהודי.  פעמים רבות הם נקטו בגישה של  "כח דהיתרא עדיף", בניגוד לחומרות הרבות שיצאו מתוך עולם הישיבות.   קל לפסוק לחומרה כשמדובר בבחורי ישיבה שאינם מבינים  את הקושי האמיתי של נשיאה בעול פרנסה ודאגה למשפחה.

 

לפני מספר שנים שאלתי אותו על העיסוק בנושא טהרת הברית בתיכונים וישיבות תיכוניות.  הרב ענה לי במילים האלו " בלאו הכי זה לא עוזר אז שלא ידברו על זה".  הקשיתי עליו הרי מדובר באיסור דאורייתא,  והוא ענה שלפי פוסקים רבים האיסור הוא מדרבנן.  כמה סבל היה נמנע לו היו ממעטים לעסוק בנושא זה.  גם במקרה זה לא הייתה כוונתו להתחמק מעיסוק בנושא על ידי 'העלמתו' מהשיח החינוכי אלא דווקא מתוך החשיבה החינוכית בה אין להפוך את העניין לעימות חזיתי עם התלמיד אלא להפוך אותו לנושא שולי ועובר בתהליך בניית עולמו הרוחני של המתבגר.

 

הרב הכיר בעובדה שהאדם לפעמים  חוטא.  הרב קוק כותב באורות התשובה "וביטול עצם טבעיותם של החיים כדי שיהיה האדם בלתי חוטא.  זהו עצמו החטא היותר גדול" [פרק ה].  אולם הרב גם לימד אותנו שיש חטאים שיהודי ירא שמים לא עובר עליהם.  הוא הסבר שבמסורת היהודית התקבל שיהודי שלא התפלל תפילת מנחה נחשב יהודי כשר, להבדיל מיהודי שלא היה מניח תפילין.  מדוע נוצר הבדל זה הוא לא ידע להסביר.  הנקודה המשמעותית היא שעל מנת לגדול בתורה ויראת שמים האדם חייב לא רק לתבוע מעצמו מאמץ להשתנות במקומות שדבר זה אפשרי אלא גם ללמוד לקבל את עצמו על חולשותיו ומצוקותיו.  אדם שאינו יכול לקבל את עצמו חי חיים מלאים ברגשות אשם ו"בעצבנות דתית".  מציאות זאת אולי מקרבת את האדם לשמירת מצוות אך היא מרחיקה את האדם מהקב"ה.

 

בשיחה שנתן הרב למחנכי בית ספר הימלפרב הוא ביקש מאיתנו לשוחח עם התלמידים על ריבונו של עולם.  מדברים הרבה במערכת החינוך על שמירת מצוות ומדברים מעט על הקב"ה.  הקב"ה, האישי והאוהב צריך להיות חלק משמעותי מהשיח של חינוך דתי, טען הרב.  הקב"ה בכבודו ובעצמוולא רק מצוותיו חייב להיות במודעות של של המחנכים ושל התלמידים.

 

הרב עמיטל דיבר הרבה על "עצבנות דתית".  ההתנגדות שלו לשמירת ההלכה באופן אובססיבי ולא טבעי ולריבוי ה"חומרות" ההלכתיות נבעה מתחושה שהתורה אמורה להיות מחוברת באופן טבעי עם החיים.  האדם הוא יישות הרמונית ואם שמירת המצוות אינה זורמת באופן טבעי, במסורת בית אבא, כרצון פנימי אלא כאובססיה משפטית הרי ששמירת המצוות היא פגומה.

 

היהדות שבה גדל הרב לפני המלחמה הייתה שורשית יותר, טבעית יותר, פשוטה יותר וכנראה גם מקלה יותר מהיהדות שצמחה בעולם הישיבות  שלאחר השואה.  לפני שנים רבות הראיתי לו דברים קשים שכתב הרב סולובייצ'יק נגד פסיקתו המפורסמת של הרב גורן שהפקיע נישואין על מנת להתיר ממזר.  הרב עמיטל קם מכסאו בבית המדרש ואמר "מי שלא פוסק ישתוק".  לאחר מכן נרגע הרב והסביר לי שאם פוסק לוקח על עצמו אחריות בהתרת ממזרים אסור להרהר אחריו והוא התחיל לצטט פוסקים רבים שהתירו ממזרים בדרכים שונות ומשונות.

 

למרות שהרב עמיטל עסק הרבה מאוד בלימוד גמרא ובלימוד מחשבת ישראל הרי שהוא היה נטוע עמוק בתוך עולם השאלות ותשובות.  עולם זה מתמודד לא עם הרצון האידיאלי שבמציאות כי אם בנפילות של האדם והמצוקות הנובעות מקשיי המציאות.  עולם השו"ת הוא מקום המפגש של היהדות עם החיים עצמם.  זהו העולם של הרב עמיטל.

 

לפני מספר שבועות, לאחר תפילת שחרית של שבת קודש פרשת "בלק", כשהרב היה חלש מאוד,  הוא חזר ואמר שהדבר הכי חשוב הוא להיות "יהודי פשוט".  הייתה לרב אהבה גדולה לכל איש מישראל.  הייתה לו הערכה גדולה ליהודים פשוטים הנאבקים ואוחזים בתורה למרות כל הקשיים הנקראים בדרכם.  "היהודי הפשוט" שעליו דיבר הרב עמיטל לא היה כל כך פשוט.  הוא אחז בקב"ה לאורך אלפי שנות גלות בדבקות שהיא למעלה מהטבע.  היהודי הפשוט השכים לבית הכנסת בימי חורף קרים והקפיד ללמוד פרק משנית או דף יומי למרות עייפות שלאחר יום עבודה קשה.  היהודי הפשוט התאמץ שלא להיכשל ביצרו.  היהודי הפשוט הוא זה שנאבק שהברית שבין עם ישראל והקב"ה לא תופר.

 

הרב עמיטל הבין שהחיים הם מתנה נפלאה שנתן לנו הקב"ה.  הוא הצטער צער רב על אובדן חיים בין של בני ברית ובין שאינם בני ברית.  "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל" [מוסר אביך]. הוא אמר שגם ממלחמת ששת הימים נותרו משפחות שבורות ורצוצות.  מלחמות נלחמים רק כשאין ברירה ואז צריכים לנסות ולמנוע הרס,  כל עוד הדבר אפשרי.

 

הרב עמיטל פרש לפנינו מסכת רחבה של חיים.  שמחה של מצוה בעיקר בשבתות ובימים טובים, עצבות, בעיקר על חילול ה' ועצבות בליווי חברים וחיילים לקבורה.  אומץ בפסיקה בלתי שיגרתית ושמרנות בדביקות מסורתית בתורת ישראל.  הוא, כפי שהספיד חתנו, הרב שלמה ברין, מילא את עולמנו בשמים.