המעביר בניו

געגועים ראשונים ללילות שביעי של פסח במחיצתו של הרב עמיטל

ראובן גפני

פעם אחת בכל שנה חשנו קרובים אל הרב עמיטל יותר מבכל זמן אחר. לא, לא רק קרבת תלמיד אל רבו; לעיתים אפילו קרבת איש אל רעהו. היה זה בליל שביעי של פסח, מדי שנה, כאשר נאספים היינו בביתו של הרב כמה עשרות שכנים, חברים ותלמידים. את מרביתם, נוכחתי בשנתיים האחרונות, פוגש הייתי רק בליל שביעי של פסח, וכך, משנפסקה השירה לפני כשנתיים, חדלתי לפגשם. ואף על כך מיצר אני. בלילות מופלאים אלו, שאת זכרם דומה שלא אצליח לשכוח גם לו ארצה בכך, היה מתגלה אלינו הרב באופן שונה מן הרגיל, ומקרב אותנו אליו כרעים וידידים ותיקים.  

הרב עמיטל מעולם לא חבש מסכות בפני תלמידיו. אמנם, פעמים רבות העדיף לשתוק ולא לומר את דעתו בנושאים שונים, אולם כשדיבר בנושא כלשהוא - יכולים היינו לדעת בבירור מה הוא סבור, ועל מה מוסבים הדברים. ואולם בליל שימורים זה נדמה היה כאילו הרב פושט בפני הנוכחים במחיצתו גם את מסכותיו האחרונות, הכה-אנושיות, ומושך אותנו אחריו בהפלגה על-זמנית אל עמקי המאבק הרוחני על הגאולה, האישית והלאומית, שאליה חתר במהלך בלא הפסקה.

מדי שנה, ידעו כל הנוכחים, היה לליל "שירת הים" בביתו של הרב מבנה קבוע: בחלק הראשון של הערב, שנועד בעיקרו לחבריו של הרב משכנות גבעת מרדכי, ול"בעלי הבתים" שהיו כה אהובים עליו, נוהגים היינו לשיר ולנגן ניגונים נושנים, מזמנים אחרים, שאת מרביתם הכרתי רק בביתו של הרב. לימים, לאחר שנישאתי, הפכו אלו גם לחלק משלחן החג שלי. בין הניגונים המתוקים – חלקם נוגים ומהורהרים, חלקם עליזים יותר – היה הרב משיח עמנו בדברי תורה מעניינו של יום, כשהוא אינו חושש לחזור מדי שנה על רעיונות שהוא אהבם אהבה יתירה, ושאולי אף סבר שעליו להורותם לנו שנה אחר שנה, עד שיצרבו בתודעתנו לבלי הסר.

וכך, מדי שנה פתח הרב את ה"משך חכמה" וה"שפת אמת" על הפסוקים בראשית פרשת בשלח, כשהוא מתאר את קשיי גאולתם של ישראל משעבוד מצרים ושולח רמזים - לעיתים אפילו משפטים מפורשים- הנוגעים לדורנו אנו, ומדי שנה משוררים היינו את "הדודאים נתנו ריח", "המעביר בניו" או "חכו ממתקים", בין שאר ניגונים שאסף הרב במקומות השונים שבהן עבר במהלך חייו. משהיה הרב מבקש ממי מאיתנו להתחיל בניגון זה או אחר, קשה היה להסתיר את תחושת הגאווה, שכמעט אין להכילה, על השותפות שהעניק לנו בעיצובו הרוחני של הלילה.

דברי התורה של הרב באותו הלילה פשוטים היו, ומתקבלים על הלב. כתלמידים ידענו אמנם היטב את כוחו בלימוד, כמו גם את בקיאותו המופלאה בספרות השו"ת, אולם לאלו לא נזקקנו בליל שביעי של פסח. הלילה כולו נותב לנתיבים אישיים יותר שבינו לבינינו, וממילא היו אף דברי התורה בעלי אופי מתאים.

כתום הדברים והניגונים, לקראת חצות הלילה, היה הרב קובע בקול שקט, במעין לחישה, כי הגיע זמן השירה. קביעה זו הייתה האות שיש להעביר אליו את כובעו, וכולנו נעמדים היינו על רגלינו בתחושה שחרדת קודש היא הדרך היחידה לתארה. את שירת הים קראנו פסוק אחר פסוק, כדרך שלמד הרב מהרב יעקב משה חרל"פ. בשנים האחרונות אף ביקש מאיתנו הרב פעם או פעמיים – כשחיוך על פניו- לשורר גם את הניגון המיוחד שנלווה לפסוקי השירה בביתו של הרב חרל"פ עצמו. האם היה זה פרץ של נוסטלגיה שהביאו לבקשה זו ? איני סבור כן. תחת זאת נוטה אני לחשוב כי היה זה ניסיון נוסף של הרב להמחיש לנו את כוחה של מסורת, המקשרת בנימים עדינים בין דור יוצאי מצרים לדורנו אנו, ובין צעירותו של הרב – שבה למד את המנגינה- לבין השנים העתידות לבוא עלינו, כהורים ומחנכים בדורות הבאים.

אלא שהלילה לא הסתיים כתום אמירת השירה, וחלקו הראשון, כפי שלמדנו לדעת, היה על פי רוב רק בבחינת הקדמה לחלקו השני. לאחר השירה נותרנו בבית הרב כ-15 תלמידים בלבד, ומשהתיישבנו לעוד שעה או שעתיים של דברים, היה הרב נכון לשתף אותנו יותר ויותר גם בעולמו האישי והפנימי, השזור זכרונות מרים וקשים מנעוריו לצד תקוות שלא נגוזו אף פעם, וביקורת דתית וחברתית לצד התפעמות מתמדת מעצם קיומו והתחדשותו של העולם היהודי בארץ ישראל. משנה לשנה חשף הרב בפנינו עוד ועוד זכרונות ורגשות מעברו, והעובדה שאיני זוכר את כולם כלשונו של הרב, תלויה בעיקר בריגשה שהייתה אוחזת בי על עצם נכונותו לחלוק עימנו את תחושותיו, הכמוסות על פי רוב גם בפני הסובבים אותו.

לאחר שנים ארוכות שבהן ידעה משפחתי כי בשביעי של פסח מצוי אני בירושלים, אירע פעם או פעמיים בשנים האחרונות שהרב לא יכול היה לקבלנו בליל שביעי של פסח בביתו, בעיקר מסיבות בריאותיות. באותם לילות יתומים, זוכר אני, סבבתי ברחובות ירושלים בעודי מבקש לחוות בכל זאת את ליל שביעי של פסח שהורגלתי בו שנים כה ארוכות, אך הדבר לא עלה בידי. בצר לי, באחת הפעמים אף הגעתי לבית מדרשו של הרב חרל"פ עצמו, בשכונת שערי חסד, ושם למדתי עד כמה יכול המקור –כפי שנותר כיום, לפחות- להחוויר לעומת השתלשלותו בביתו של הרב עמיטל.

בשנה האחרונה ברור היה לכולנו שאת ליל שביעי של פסח נציין איש איש בביתו, ואף אני, לראשונה מאז שנתי הראשונה בישיבה, נערכתי לחגוג את החג מחוץ לירושלים. אלא שלקראת החג חשתי שאיני יכול לקבלו בלא ברכתו של הרב, וכך מצאתי עצמי בפתח ביתו בערב פסח, וכעת שמח אני כפל כפליים על עשרים הדקות שביליתי בחברתו באותו היום.

באותה שיחה אחרונה סיפרתי לרב כי גם ביישובנו, שדמות מחולה, נוהגים אנו לציין את ליל שביעי של פסח בדברי תורה ובשירת הים, וכי אף אני עצמי הכנתי דברים אחדים לומר על מנהג השירה, על מנת שלא לבטל את המסורת. שוחחנו מעט גם על נושאים אחרים, וכך לא יכול הייתי להתאפק מלומר לרב עד כמה הוא חסר לי בשנים האחרונות כנוכחות ציבורית, דוברת ומעוררת מחשבה. לבסוף נפרדתי מעל הרב בברכת חג, מבלי שאדע כי זו הפעם האחרונה שאשב לפניו בחייו.

לאחר הלווייה ביום שישי האחרון, לא פסקתי מלהרהר בצער בעובדה שגם בתי הבכורה, שכה קיוויתי שתספיק להכירו, לא תזכה לחיוך שהיה שמור באוצרו לצאצאיהם של תלמידיו בלבד. ואולם, יודע אני היטב שעבורי, כמו גם עבור בני משפחתי, חג הפסח יוותר טבוע תמיד בחותמו המיוחד של אותו הלילה, ובדמותו המיוחדת כל כך של הרב.