דברי הנשיא מר שמעון פרס בעצרת לזכרו של הרב יהודה עמיטל
19 באוגוסט 2010
האדם היהודי מאמין באל עליון אחד.
הוא ברא את כולנו, ללא יוצא מן הכלל, בצלמו, ואין לו ממלא מקום בקרב הבריות.
הוא ציווה עלינו "לעשות הטוב בעיני אלוהים". וגם פירט כי הטוב בעיני האלוהים הוא ו"אהבת לרעך כמוך".
ועל כן אין אדם אדון לאדם אחר, ואסור לאדם להיות אדיש לגורל רעהו.
היהדות היא בעיניי צירוף של יראת שמים ואהבת אדם.
זהו צירוף נצחי. נצח ישראל הוא גם איפוא נצח האדם. ועל כן עשרת הדיברות הפכו לבסיס הציביליזציה המערבית.
וזכינו לאישים גדולים בקרב האנשים השווים.
משה הוריד מסיני את שני לוחות הברית והיה הגדול מכולם. מורה לכל הדורות.
ובעקבותיו באו מורי דרך תרומיים שאנושיותם מרעידת לב גם כיום.
הרמב"ם, שהיה גדול בתורה וגדול ברפואה. רבי עקיבא, שהיה רועה בשדות ומורה לדורות. הבעל שם טוב שהפיח חום אדם לאור התורה. הרב קוק שעשה מאהבת התורה ואהבת האדם לקסם המהלך בקרבנו.
ועוד גדולים וטובים.
הרב יהודה עמיטל, זכר צדיק לברכה, בא מהאסכולה הזו וראוי להיפקד בחברתם.
הוא חיפש את המאחד, מפני שהייתה אחדות בנפשו. יָצָר אחדות מפני שבלבו הַמְתָה אהבת העם.
אין פלא שהוא נמשך לגוש עציון, וגוש עציון ביקשוֹ לבוא בשעריו.
ואי אפשר שלא לדבר על גוש עציון אלא בהתרגשות. הגוש שסבלו עלה על גודלו. מקום בו יהודים רבים, גאים ואמיצים, הקריבו את חייהם בהגנה על יישובם.
יישוב שהראה חלוציות, חווה דם ושבי, וגם בנפלו הוא קם על רגליו. יישוב ברוח נישאת.
כאשר חז"ל אמרו "שבעים פנים לתורה" הם העניקו ליהדות מרחב של יצירתיות וחוכמה.
מרחב שניתן לצרף בו יהדות נאורה וציונות מגשימה. ולהיות עם עובד ועם סגולה.
הרב עמיטל דלה מן המקורות העתיקים שלנו אבני יסוד ייחודיות, והגה ובנה היכל רוחני משלו שעמודיו האיתנים נשאו את כבוד האדם שנברא בצלם. את ישראל שבה צריכים להיות ערבין זה לזה. התייצבות בשערי הביטחון ורדיפת שלום כמקשה אחת.
עבודת האל במיטבה, קבע הרב עמיטל, היא "תיקון עולם".
אינני יודע מתי יבוא העולם על תיקונו ויהיה לכליל השלמות.
אבל אני יודע שאסור להפסיק לרגע את מלאכת התיקון בכל אתר ובכל שעה. בכל מצב ובכל מיפנה.
גדולתו של עם ישראל היא בכך שלעולם הוא לא התפתה לנוחיות אופנתית. לא זו של אלילות. לא זו של עבדות. לא זו של אדנות. לא זו של כוחניות. הוא לא הפסיק את המירוץ הארוך והקשה לעבר הארץ היעודה. ליעד הקורא לנו להיות עם סגולה.
לרב עמיטל היה אוֹרך הרוח ויכולת ההתמדה לעודד את המסע של העם היהודי כמסע מוסרי, שערכו גדול ואנו המעט שבעמים.
לרב עמיטל היה מבט גבוה ופנורמי על הנעשה בישראל.
ואילו הנטייה הארכיטקטונית שלו העדיפה בניית גשרים.
מזח – אומר המשורר – הוא גשר מתוסכל. מזח מחובר לחוף אחד. גשר מסוגל לאחד מספר חופים.
הרב עמיטל עצמו היה כגשר נטוי בין חופי ישראל – הדתי והחילוני, הביטחוני והמדיני, העכשווי והנצחי.
הוא הלך בעקבות דבר המלאך ליעקב אבינו – "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל". (בראשית לב, כ"ט)
כשביקשתיו לשמש שר בממשלת ישראל שקמה לאחר רצח יצחק רבין, אמרתי לחבריי שאנו זקוקים ל"שר של שאר רוח".
לאישיות היודעת לשרות עם אלוהים ולשרות עם אנשים.
הרי הוא היה חייל בצבא ההגנה לעמו ומורה בעמו ללכת בדרך הישר.
ותרשו לי מילה אישית. כשנרצח יצחק, חשך עולמי. רגעים לפני הירצחו עמדנו שלובי זרוע בתקווה שהשמש תעלה והבוקר יאיר ונראה שלום.
רגעים ספורים אחרי עמדתי דומע ליד מיטתו. וחשך עולמי.
כמו לראשונה ראיתי על פניו מעין חיוך של "מנוחה נכונה". המנוחה האחרונה שניתנת לאדם.
בכל החדרים זרמו הדמעות. בחוץ החלו להדליק נרות. העם היה מזועזע. נסער בנפשו וקרוע בין כאב שאין לו משל, לבין זעם שאין לו דומה.
בעודי עטוף באבל הוטלה עליי האחריות של ראש ממשלה.
ידעתי שלמעשה הרצח אין ולא תהיה סליחה ומחילה. שצריך למצוא ולהעניש את האשמים, אבל אין לפגוע בחפים, ואין לבקע את העם.
חיפשתי שותפים. נקיי כפיים וטהורי לב בפני אדם ואלוהים. פניתי אז לרב יהודה עמיטל.
ידעתי שאינו שואף שררה. ידעתי שבעיניו תורה קודמת לשררה. אבל ביקשתיו הפעם לא רק לשרת בממשלה, אלא לשׁרות עם אלוהים ואדם.
הוא עשה זאת בנפש חפצה. באצילותו הטבעית. בתחושה גורלית שאסור ליפול קורבן להרס עצמי.
קראתי לאחר מעשה ים של פירושים. שרובם היו שאובים מהחיים הפוליטיים היומיומיים.
ובלבי שמחתי שנמצא אדם בעל שיעור קומה ובעל שאר רוח. שבשעת מצוקה לעמו – הוא בא. התייצב. וקרא לאחדות ויציבות. הוא הִשְרה אמון ונחמה.
לאדם כזה קוראים צדיק.
יהא זכרו ברוך.
