ענוותנותו של הרב עמיטל כדרך הנהגה

יונתן סנובל

 

 

הרב יהודה עמיטל זצ"ל נפטר ערב שבת קודש פרשת מטות-מסעי. מי שקורא ומדייק בשתי הפרשיות הנ"ל שם לב שבקרב ההנהגה הישראלית נכנס גורם חדש. עד כאן עול ההנהגה ישבה על כתפיהם של משה ואהרון (לאחר מכן אלעזר החליף את אהרון). על אף המסופר לנו על הוספת 70 הזקנים להנהגה בפרשת בהעלותך, אין לזה שום ביטוי בכתובים אחר כך. אין זכר לזה שה70 זקנים לקחו חלק מרכזי לא בחטא המרגלים ולא מול עדת קורח ולא באף אחת מהסיפורים שהתרחשו לאחר מכן בספר במדבר. משה ואהרון או משה ואלעזר הם בפועל ההנהגה – עד סיפור בנות צלפחד בפרשת פינחס וביתר שאת וביתר דגש בפרשיות מטות-מסעי.

 

בפרשיות מטות-מסעי ראשי המטות (ל',ב'), נשיאי העדה (ל"א,י"ג; ל"ב,ב), ראשי אבות המטות (ל"ב, כ"ח), הנשיאים (ל"ד,ט"ז), ראשי האבות (ל"ו, א) – מתחילים לקחת חלק מרכזי בכל המתרחש בתולדות עם ישראל. ייתכן שכל הקבוצות הנ"ל הם אותה קבוצה אך לעניינינו כך או כך הנקודה זהה. לא רק מבחינת הצהרות – כמו שהיו בפרשת בהעלותך – אלא בפועל מעגל ההנהגה התרחבה, וקבוצה גדולה יותר נוטלת אחריות על עם ישראל. משה הולך לצאת מן העולם הזה אבל הוא דואג להעצים אנשים אחרים ולא לשאת בכל כובד האחריות וכך להעביר את ההנהגה לקבוצת אנשים כבר בחייו.

 

אינני רוצה להתייחס לעובדה שהרב עמיטל זצ"ל הזמין את הרב ליכטנשטיין יבדל"א להיות שותף מלא בהנהגת הישיבה. אני גם לא אתייחס למינוי ראשי ישיבה שהחליפו אותו בחייו. מעבר לנקודות אור הזוהרות הללו שכתבו ויכתבו עליהם רבות - יש פה משנת הנהגה לכלל התלמידים הפשוטים ביום יום של הישיבה וביום יום של החיים. הרב עמיטל בקש לא להיות מנהיג – בקש לא להיות "רבינו". לא בגלל שהוא ברח מכבוד או בגלל ענווה מדומה שאומרת "אני לא ראוי" – אלא בגלל שהוא האמין שצריך להעצים כל תלמיד ותלמיד במערכת היחסים שלו מול התורה ומול הקב"ה. התלמיד צריך לבנות לעצמו מערכת יחסים עצמאית ולא דרך הרב עמיטל.

 

הרב עמיטל תמיד חינך לחוסר תלות בו. לא לתלות בו בשבת שיצאנו מהישיבה. לא לתלות בו ביציאה לבין הזמנים. לא לתלות בו ביציאה לשרות צבאי. לא לתלות בו ביציאה אל החיים שלאחר הישיבה בין אם זה באוניברסיטה או בחיים מקצועיים. כנראה לא לתלות בו גם ביציאה שלו מהעולם הזה. אנחנו תלויים אך ורק בקב"ה.

 

ואם כל זה כמה גדולה התחושה של חסרון ואבדון שהרגשתי ביום שישי האחרון כאשר קראתי את הבשורה המרה. כמה שהוא חנך אותנו לא להיות תלויים בו – כמה כואב לחשוב שהדמות האבהית שלו לא תעמוד בבית המדרש שוב לתת שיחה לתלמידיו, ולא תפגוש אותנו שוב באלון שבות לאמירת שבת שלום פשוטה.

 

ואם כל זה ברור לי שאם הרב עמיטל היה נוכח בלוויה שלו הוא היה נותן לכולנו צ'פכה על הגב ואומר "יאללה חבר'ה! תפסיקו לבכות! חינכתי אתכם להמשיך בלעדי ולא להיות תלויים בי!"

 

 

על אנושיותו של הרב עמיטל

שני סיפורים על הרב עמיטל – אחד אישי ואחד מוכר

 

אני משער שהסיפור אירע לפני כ6 או7 שנים. הרב עמיטל החליף משקפיים (יודעי דבר יוכלו לתת תאריך מדויק). פגשתי את הרב עמיטל במדרגות העולות לבית המדרש ואמרתי לו תתחדש. עצם ה"חוצפה" שלי להגיד לראש הישיבה דבר כזה – מעיד על נגישותו של הרב עמיטל. גם אני, תלמיד צעיר מול ראש ישיבה שהתקרב כבר ל80 הרגשתי בנוח להגיד דבר כזה לרב עמיטל. אבל הסיפור לא נגמר, כי הרב עמיטל ענה לי בקולו המיוחד ובחיוך גדול: "קרא לי נס. המספר שלי במשקפיים ירד..." אני "הקטן" זכיתי לתגובה מהרב עמיטל. כי מבחינתו אני לא הייתי "הקטן" וגם הוא לא היה "רבינו." אין פה סיפור של חוסר כבוד וחוסר הבנת מערכת רב ותלמיד. יש פה מערכת של רב ותלמיד שהרב מעריך את התלמיד כבן אדם והתלמיד מרגיש וחווה את ההערכה הזאת באמת.

 

הסיפור השני הוא בחגיגת 40 לישיבה. אבל לפני זה קונטקס רקע. היום עם התופעה של "youtube", גם מי שלא נכח בטיש חסידי יכול לראות את המתרחש שם. שירה אדירה של מאות ואלפי חסידים. הרבי יושב בשולחן במרכז. מסביבו המשמשים, בני משפחתו, העסקנים. בקיצור האנשים החשובים בחסידות. פשוטי העם עומדים מרחוק על הטריבונות. אשתי אמרה לי שהתמונה האחרונה שלה של הרב עמיטל זה כאשר הוא רוקד בחגיגת ה40 של הישיבה יד ביד עם ילדים קטנים – בני בוגרי הישיבה. להוסיף מילים זה מיותר.

 

 

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.