בס"ד מוצש"ק "מטות מסעי" תש"ע
הרב עמיטל שלי / בעז לוריא (מחזור כג)
הקדמה:
עוד לא יבשו הדמעות וכבר אני מכריח את עצמי להתיישב ולכתוב. עכשיו כשהדם רותח והלב בוכה על הסתלקותו של רבינו. עוד לא נקלט לי שהרב איננו אבל אני חושש שמא אשכח שמא לא אתפנה החיים רצים קדימה. אז עכשיו ומיד.
ועוד אקדים ואומר: אני חושב שרק מי שהכיר את הרב לכל אורך השנים יכול לנסות לעמוד על דעתו. הרי הרב עבר כל כך הרבה, וכמובן מלחמת יום הכיפורים שהייתה צומת מרכזית מאוד. אז אני בסך הכל הכרתי את הרב שנים ספורות ולכן כל מה שכתבתי כאן הוא מזווית אישית מצומצמת מאוד ולא משקפת בכלל. ובכל זאת, אני מרגיש צורך לכתוב את הדברים ולו מתוך הכרת הטוב על מה שזכיתי לקבל מהרב במהלך השנים. חשוב לי להדגיש: ישנם רבנים , מנהיגים, שניתן להצביע בבירור ללא ספקות מי הם היו, מה הייתה תפיסת עולמם ומה הייתה דרכם בכל עניין. הרב עמיטל לא היה כך. מספרים על ה"שפת אמת" שאמר את דרשותיו באופן שהם יהיו נתונים לפרשנות כדי שכל אחד ימצא את הנקודה שלו בתורתיו. אף הרב עמיטל בהתנהלותו היה בעל אישיות מורכבת. לא אחת ניתן לפרש את דרכו והנהגותיו בדרך כזו או אחרת. הדברים שאכתוב כאן מייצגים את הזווית הקטנה שלי ושלי בלבד ובהחלט ייתכן שישנם אחרים שהכירו את הרב בזמנים אחרים ובאופן אחר וראו בו דברים שונים לחלוטין.
ונקודת הקדמה אחרונה: מדי שנה מתקיים ערב פרידה מאברכים המסיימים את דרכם בישיבה. גם אני זכיתי להשתתף בערב מעין זה. באותו ערב אמר הרב עמיטל למסיימים: רק בעוד עשר שנים תתחילו להבין מה קבלתם בישיבה. אמר וצדק, רק בראיה לאחור לאחר חלוף כמה שנים ניתן להבין אמירות והנהגות ולימוד ודברים רבים נוספים. ובכן, למרות שחלפו מספר שנים מאז סיימתי את דרכי בישיבה איני יכול בביטחון שכבר הבנתי את כל אמירותיו והנהגותיו של הרב ובכל זאת מהמעט שהבנתי אנסה להביע בדברי.
תחילת הדרך
כבחור צעיר היחס שלי לישיבת הר עציון היה מאוד חשדני. מצד אחד ידעתי שהמקום מלא בעוצמה של תורה. ידעתי שהרב עמיטל ז"ל תלמיד חכם ויבל"א גם הרב ליכטנשטיין.אבל מצד שני האופי של החבר'ה שם לא היה ישיבתי. בבית , אבא ז"ל שלמד בישיבת חברון, שידר התנגדות לישיבה וכיוון אותי לכרם ביבנה בעלת האופי היותר ישיבתי קלאסי. אולם גם במהלך השנים בהן למדתי בכרם ביבנה רכשתי תמיד כבוד רב לישיבת הר עציון ולעומדים בראשה. למרות חילוקי הדעות , אם שמעתי מאן דהו מדבר נגד ראשי הישיבה מיד הוכחתיו והזכרתי כי אנו עוסקים בת"ח.
אודה ולא אבוש המעבר בשיעור ה' לישיבת הר עציון היה כדי ללמוד אצל הרא"ל. דרך הלימוד שלו שהכרתיה מעט משכה אותי מאוד ומעבר לזה נמשכתי מאוד לאישיותו המיוחדת.
את הרב עמיטל באותם ימים לא הכרתי מעבר לידיעה שמדובר בת"ח. וכך הגעתי לישיבה בחודש אלול תשנ"ד מבלי לדבר מילה עם הרב עמיטל.אבל דווקא החינוך הישיבתי שלי הביא להיכרות עם הרב עמיטל. לאחר שבועיים בישיבה אמרתי לעצמי: הייתכן ויש ראש ישיבה נוסף כאן ואפילו שלום לא אמרת? אמנם הבחורים הסבירו לי שהרב עמיטל שומר מרחק ורוב הבחורים לא בקשר אישי עמו אבל דווקא משום כך רציתי להכירו מקרוב. וכך, בליל שבת אחד אזרתי אומץ ולאחר הסעודה נגשתי לרב והצגתי את עצמי כתלמיד חדש בישיבה המבקש לשוחח עמו. הרב נענה בשמחה וביום א' קרא לי לחדרו. למגינת ליבי השיחה לא הייתה נעימה. הרב גער בי על כך שעזבתי את כרם ביבנה שהייתה במשבר באותם הימים עקב עזיבתו של הרב גולדוויכד ז"ל ואמר לי: "לא עוזבים ספינה טובעת". וכך, יצאתי מהחדר אבל וחפוי ראש אבל בכל זאת המשכתי לחפש מפעם לפעם סיבות לגשת לרב לשאול שאלה בלימוד או בעניין אחר העיקר – למצוא את הדרך להתקרב לרב.
היה לי חשוב מאוד להיות בקשר גם עם הרא"ל שאצלו למדתי בשיעור וגם עם הרב עמיטל .
במבט לאחור אני לא יכול לומר שהיו לי הרבה שיחות עם הרב . הרב גם לא היה , לפחות בעיני, איש לשיחה ארוכה. אבל המסרים היו קצרים וחדים. אולי למדתי קצת מאבי ז"ל שהיה חסיד ומקורב לאדמו"ר הבית ישראל מגור וכידוע ,אצל גור הכל בקיצור. מבחינה זו היה דמיון מסוים. אני גם לא מנסה לתאר את עצמי כמקורב לרב אבל קשר היה בהחלט.
בדברים שאני מעלה כאן אספר מספר סיפורים קצרים שהיו לי עם הרב:
אמת וענווה בלימוד
ראוי לפתוח בסיפור הקשור להיותו של הרב בראש ובראשונה ראש ישיבה ומגיד שיעור. בזמן קיץ תשנ"ה נכנסתי לשיעור בעיון של הרב עמיטל. הרב לימד רק תלמידים בוגרים משיעור ה' ומעלה בשיעור היומי. באותו זמן למדו בישיבה את פרק שמיני במסכת בבא בתרא "יש נוחלין". באחת הפעמים הרגיש הרב שאנו מתקשים בהבנת פשט של סוגיא קשה במיוחד. וכך במשך שיעור שלם לא אמר הרב שום חידוש ורק הסביר את פשט הגמרא. הרב לא ראה פחיתות כבוד בלהסביר פשט גמרא ולא לומר את חידושי הראשונים והאחרונים כפי שמקובל. בהזדמנות אחרת במהלך אחד השיעורים הוציא הרב דף מתוך הגמרא שלו החזיק בו לעינינו ואמר: פה כתוב שטויות. כך הבנתי את הסוגיא בעבר אבל כעת הבנתי שמה שהבנתי זה שטויות...
"אתה צריך להיות ראש ישיבה"
פעם אחת בשבת פרשת בשלח טעה הגבאי ובמקום להעלות לשלישי את אחד הבחורים ואת הרב עמיטל לשירת הים העלה את הרב עמיטל שלישי כרגיל ואותי העלה לשירת הים.לאחר התפילה אמר הרב לגבאי: תזכור שעשרת הדברות יותר חשוב משלישי. (הרב התכוין לשבת הבאה – פרשת יתרו בה קוראים את עשרת הדברות) כששמעתי זאת חששתי שלרב יש קפידא ונגשתי להתנצל על כך שלקחתי מהרב את העליה. הרב כמובן הגיב בביטול ורק הוסיף: זה סימן שאתה צריך להיות ראש ישיבה.
"הבורח מהכבוד"
כשהתחתנתי הזמנתי את הרא"ל לסדר חופה. הזמנתי גם את הרב עמיטל ניסיתי לשאול אותו האם הוא יבוא? הרב אמר לי: אתה דואג לכיבודים? אני אומר ב"ה וב"ש ואמן...
"תפילה של בעלי בתים"
במשך שנים ספורות לאחר שעזבתי את הישיבה הגעתי ליום כיפור. עד ששנה אחת הבנתי שזה כבר לא מסתדר בעיקר משום שהילדים גדלו. התקשרתי לרב והבעתי את צערי על העניין אבל הרב אמר: "הקב"ה מקבל גם תפילה של בעלי בתים" האמת שזו אמירה חשובה. בשנה שלפני כן בשלב מסויים הסתכלתי על הקהל הרב בעיקר בחורים צעירים ואמרתי לעצמי: אני חושב שאני כבר מתפלל על דברים אחרים ולא על מה שהבחורים מתפללים. אני משער שגם הרב הבין את זה...
ואוסיף ואומר: הרב ידע להעביר מסרים אדירים בקיצור נמרץ. תחשבו על המשפט הזה: "הקב"ה מקבל גם תפילה של בעלי בתים" הרא"ל היה אומר שיחה של 20X20 על העניין הזה בלי בעיה.
פשט בתוס' של בעל ה"אבן האזל"
במסגרת לימודי העיון בכולל היה נדרש כל בחור אחת לכמה חודשים לומר "חבורה" הסדר היה שבחור אחד אמר בפני הרא"ל והאחר היה אומר בפני הרב עמיטל. בחבורה שאמרתי בפני הרב עמיטל אמרתי פשט בתוס' שלא כל כך התיישב על דעתו של הרב עמיטל אבל הוספתי ואמרתי שהעניין נרמז בחידושי "אבן האזל" של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל. הרב תמה על העניין אבל כאשר הראיתי לו שהדברים כתובים פחתה התנגדותו לחידוש...
היכן ניתן לתרום יותר לעם ישראל
במשך השנים הקפדתי, ועודני מקפיד, להתקשר לראשי הישיבה לפני ר"ה ולפני חג הפסח. אני חושב שהרב העריך את זה , אני מניח שגם הרא"ל מעריך את זה. השיחות הללו היו קצרות אולם הרב שידע שאני עוסק בחינוך הקפיד להתעדכן כיצד אני מתקדם בעבודתי. פעם, כאשר הייתי עדיין מורה בצייטלין נבחרה המנהלת לכהן בכנסת. הגעתי באותה עת לביקור בישיבה ואמרתי זאת לרב.הרב התייחס לעניין בביטול ואמר שלו הייתה נשארת בבית הספר הייתה מועילה יותר בעבודתה החינוכית...
רגישות ל"פחים קטנים"
כאשר נולד בננו דביר יוסף דב נ"י ניאות הרב להגיע לגב"ש להיות סנדק. טקס הברית התנהל בחיפזון רב היות והמוהל מיהר מאוד. בערב התקשרתי להודות לרב על שטרח ובא הרב אמר לי שהצטער לראות שהייתי עצבני עקב החיפזון הרב והדבר ודאי פגע בשמחתי.
כאשר חלה אבא ז"ל התקשרתי לרב לבקש שיתפלל עבורו. הדבר היה בתחילת חודש אלול. בערב ר"ה התקשרתי כרגיל לאחל שנה טובה וכשענה הרב לטלפון אמר מיד: "אני מתפלל כל יום על אביך" ספרתי על כך לאבא והוא התרגש מאוד מהעניין. במהלך שנת האבל התקיים ערב לימוד לבוגרים. בסיום הערב, קרוב לחצות, סיים הרב את שיחתו ואנחנו ניגשנו אחד אחד לומד שלום כמו בליל שבת. כאשר הגעתי לרב עצר אותי ושאל מה שלום אמא שלך, איך היא מסתדרת? התרגשתי מאוד לראות שהרב זוכר את מרת נפשו של תלמיד בודד ומביע עניין בנקודה הכי משמעותית של אמא שאכן ההתאוששות מהסתלקותו של אבא קשה עליה עד היום.
כפי שניתן לראות הסיפורים שלי אינם רבים אולם ניתן לראות מהם מכנה משותף ברור: פשטות, צניעות, רגישות ובעיקר אנושיות טבעית בלי משחקים ובלי פוזות.
וכעת אעבור לחלק השני של דברי, מה למדתי מהרב?
ושוב אקדים ואומר: לאור הדברים שאכתוב כאן כנראה שהייתי תלמיד גרוע אבל מה שבכל זאת נכנס אעלה כאן על הכתב.
עבודת ה' פנימית
בחרתי לפתוח בעניין שכותרתו נראית קצת גדולה ומרשימה. זה כבר אומר דרשני. הרי הרב בשום דבר ועניין לא התנהל "בקולות וברקים"? ובכן, מהי עבודת ה' פנימית? שמעתי פעם בשם תלמיד חכם אחד שאמר: יראת שמים של אדם רק הקב"ה ואשתו יודעים... ובכן, השאלה מתעצמת, מהי עבודת ה' פנימית וכיצד יכול העומד מבחוץ לאמוד אותה? עבודת ה' פנימית לדידי, מוגדרת על דרך השלילה. זוהי עבודה שאינה עבודת ה' חיצונית. נשאלתי פה ושם ע"י תלמידים מדוע איני מקפיד להוציא ציציות החוצה הרי כך נפסק להלכה במשנ"ב? (משנ"ב ח"א סימן ח' סעיף י"א ס"ק כ"ו ) ותשובתי בעניין קבועה: לא כך ראיתי אצל רבותי. גם אצל מורי מישיבת כרם ביבנה (הרב מנדל בלכמן יבל"א) לא אצל מורנו הרא"ל יבל"א (אמנם מקפיד לכורכם סביב החגורה) ולא אצל מורנו הרב עמיטל ז"ל. ולא בכדי נקשרתי אל שלושתם שאצל כל אחד מהם ראיתי ,בדרכו הוא, הקפדה יתירה על הימנעות מסממנים חיצוניים. (וזאת כמובן מבלי לזלזל ח"ו בדברי המשנ"ב אשר ספרו מהווה נר לרגלי ולרגלי רבים בעם ישראל בענייני הלכה) העיקרון הזה של לא לעבודת את ה' בחיצוניות היה נר לרגלי עוד בטרם הכרתי את הרב עמיטל אולם בעניין הזה קבלתי חיזוק גדול מההתבוננות בדרכו במהלך השנים. אלא שאם אני יכול להעיד על עצמי שאיני עובד ה' בחיצוניות ודאי שאיני יכול להעיד על עצמי שיש בי עבודת ה' פנימית. ובכן, אסתפק במה שאין בי ואנסה ללמוד ממי שיש בו... בהספד שנשא הרב יואל עמיטל סיפר שאביו לא היה שר בליל שבת את השיר "צמאה נפשי" כי הרגיש שאינו במדרגה הנדרשת כדי לשיר שיר קדוש זה. איזו מדרגה גבוהה היא זו שאדם מבין כל כך לעומק מילים ומבין שאינו במדרגה הנדרשת. ובכן, אני הקטן אמשיך לשיר "צמאה נפשי" כיון שאיני במדרגה בה אני יכול להבין באיזו מדרגה נמוכה אני נמצא.
אמונה בצדקת הדרך:
ראוי לפתוח דווקא באמירה המפורסמת של הרב "זה הפיסטין שלי תמצא לך פיסטין אחר" כשהיה מאן דהו מעביר ביקורת על דרכה של הישיבה היה הרב נוהג לומר: זה הפיסטין שלי עליו בניתי את הישיבה שלי תמצא לך פיסטין אחר ותבנה לך ישיבה על פי ראות עיניך. במשך שנים לא הבנתי מדוע הרב מגיב כך ולא עונה תשובה עניינית כפי שהיה עמיתו הרא"ל טורח להשיב באריכות אופיינית לכל מבקרי דרכה של הישיבה. עם הזמן הבנתי שכמו תמיד יש מסר ברור בדבריו של הרב. מצד אחד יש אמונה ברורה בצדקת הדרך. זו דרכי ועל פי דרכי מתנהלת הישיבה ואין מקום לשנות את דרכה של הישיבה. מאידך יש באמת מקום לדרכים נוספות. יש מקום לישיבות נוספות. הדרך שבה בוחרים אחרים לנסות ולהפוך את כולם להולכים רק בדרכם אינה דרכו של הרב. דרכו של הרב הייתה שיש מקום לישיבות רבות בעלות אופי מייחד לכל ישיבה. ישיבת הר עציון תלך בדרכה שלה, ואדרבה, יש מקום לישיבות אחרות בעלות מאפיינים שונים.
מידת האמת:
מידת האמת, כפי שאני מבין אותה זה לא רק לומר את האמת. אתה יכול לומר את האמת כששואלים אותך מה קרה במקרה מסוים. אתה יכול לומר את האמת לאדם העומד מולך. אפשר לומר את האמת כל הזמן ועדיין להיות שקרן. הדבר הכי קשה זה לומר את האמת לעצמך. ולומר את האמת לעצמך זה אומר להיות מה שאתה בלי לשחק משחקים. בלי לעשות פוזות.
במשך השנים למדתי ביותר מישיבה אחת וביקרתי בישיבות רבות מכל המגזרים. נתקלתי ברבנים וראשי ישיבות רבות. לפעמים אתה מקבל תחושה שהעומד מולך עושה כל מיני דברים כי ככה צריך לעשות וכו'. אני מכבד את זה במידה מסוימת בכל זאת ראש ישיבה מחויב לנורמה מסוימת אבל עדיין להתנהג בטבעיות זה עניין חשוב מאוד בעיני שאני משתדל לאמץ גם לעצמי בהנהגות שלי כלפי תלמידי. הרב עמיטל התנהג תמיד בטבעיות לא הסתיר את חולשותיו מצד אחד והתנהג כמו ראש ישיבה כשצריך. אני זוכר היטב שני מקרים בהם זה בא לידי ביטוי שהרב עמיטל על אף פשטותו ידע היטב את מעמדו: פעם אחת ,בתקופת ההפגנות הרבות סביב הסכמי השלום למיניהם תלה בחור אחד פתק, בטרמוסטט הידוע, בדבר אוטובוס שיצא להפגנה מסוימת. הרב עמיטל, למרות עמדותיו הידועות, לא עצר בחורים שהלכו להפגין אבל לתלות פתק בטרמוסטט זה מעשה שלא ייעשה למי שמבין איך הנהגת ישיבה מתנהלת. ואכן הרב קיים שיחה שהמסר שלה היה אחד: "אין ראש ישיבה"?
במקרה אחר, באמצע סדר בוקר הכניס אחד הבחורים חבילות ובהן חוברות "עלון שבות" הבחורים פסקו מלימודם וניגשו לקחת חוברות. הרב נזעק ממקומו וזעק: "מה זה הביטול תורה הזה"??? ומיד ניגש לרא"ל: "ר' אהרון אתה ראית את הביטול תורה הזה"?
ועוד סיפור קטן שמעיד על ההכרה של הרב עמיטל בתפקידו: כאשר מונו הרב גיגי והרב מידן שליט"א לראשי ישיבה אמרה השמועה שהרב פורש. התקשרתי מיד לרב ושאלתי האם נכון הדבר? ותשובת הרב: "חס ושלום איני פורש"
אני חייב להוסיף עוד זווית אישית: כתלמיד בכרם ביבנה נכחתי לראות את המשבר הקשה שעברה הישיבה כשפרש מייסדה והעומד בראשה משך ארבעים שנה הרב גולדוויכד זצ"ל. כמה עוצמה נפשית הייתה לרב ביכולת להבין את הצורך למנות את ממשיכי הדרך בחייו. מי יודע להעריך כמה עוגמת נפש, מריבות וויכוחים מנע הרב במהלך עצום זה?
שמרנות ופתיחות
כל אחד מצא בישיבת הר עציון את הפתיחות שלו. כל אחד בכיוון שלו. ישנם אולי כאלה שלקחו את זה קצת רחוק מדי כפי שהזכיר לא פעם הרא"ל באמירותיו הידועות על הצד השני של המטבע. במשך שנים חשבתי שמי שהביא את הפתיחות לישיבה הוא הרא"ל ואילו הרב עמיטל הוא השמרן שביניהם. לא עשיתי מחקר אולי יש בזה מידה של אמת . יחד עם זאת, אין ספק שברב עמיטל הייתה פתיחות רבה מאוד ביחס לדברים רבים. פתיחות שהייתה בה גם שמרנות. אני חושב שלמעשה הרב עמיטל היה ענייני מאוד. במקום שצריך להיות שמרן היה שמרן ובמקום שצריך להפגין פתיחות הפגין פתיחות. לא אשכח לעולם את אמירתו ביחס לאפשרות שהשליטה בהר הבית תועבר לידי הערבים:
"יש ערך של קדושת החיים אך יש גם חיים של קדושה"
בנושא של עמדותיו הפוליטיות של הרב עמיטל נדרשה ממנו כמובן מידה רבה של פתיחות. אני אומר בעניין הזה שני דברים:
א. אני לא משוכנע שאני יודע באמת מה היו עמדותיו של הרב. אני גם לא יודע מה היו עמדותיו בשנים האחרונות לאור הכישלון של הסכמי אוסלו.
ב. באופן אישי אני סבור שהסכמי אוסלו שהרב תמך בהם נכשלו לחלוטין. אני חושב שבעתיד הנראה לעין אנחנו לא צפויים לשינוי כלשהו. אני כן חושב שהסכמי אוסלו היו יכולים להצליח אם ההתנהלות של שני הצדדים הייתה שונה ולכן אני גם מבין את ההיגיון של מי שתמך בהם.
לאור שתי הנקודות שהעליתי אני אומר נקודה חשובה אחת בעיני:
הרב עמיטל לימד אותי בנושא הזה להיות פתוח לרעיונות אחרים. לא להיות מקובע תחת סיסמא כמו ארץ ישראל השלימה. וכי יש מאן דהו שלא חפץ בארץ ישראל השלימה? אני בטוח שכל יהודי מאמין רוצה את ארץ ישראל השלימה. הרב עמיטל לימד אותי בעניין הזה להתאים את הערכים והשאיפות למציאות. לכן, זה לא חשוב אם אתה תומך בהשקפה כזו או אחרת מה שחשוב זה אם אתה מבין לעומק את מה שאתה אומר כלפי חוץ. אני חושב שזו אולי אחת הסיבות שהרב עמיטל ויבל"א רה"י הרב יעקב מידן יכולים לדור בכפיפה אחת למרות המרחק ההשקפתי שביניהם. כששומעים את הרב מידן מדבר מבחינים מיד בהשקפת עולם מוצקה עניינית מנומקת ומעמיקה כפי שהרב עמיטל היה מצפה מתלמידיו.
איש ההלכה
הרב עמיטל היה כמובן גם איש הלכה. אבל מצד שני הוא הקל לא מעט, אז איך זה מסתדר?בעולם הישיבתי הליטאי של היום זה ודאי לא מסתדר.
הרב עמיטל כמו בכל דבר עשה מה שהוא מבין ומה שהוא מאמין. הרב לא היה פוסק הלכות זה לא היה תפקידו ,אם כי הביע את עמדתו ההלכתית כאשר נדרש לכך.
אז מה למדתי ממנו בעניין הזה?
צריך להיות זהיר. לומר ברור: הרב עמיטל, לענ"ד לא חיפש קולות בדווקא. גם לא חומרות. למרות שהיו לו גם קולות וגם חומרות. הרב חיפש הלכה שנבנית לפי שיקול ענייני מחד ומחויבות למסורת מאידך. והכל כמובן מתוך יראת שמים.
אני אעלה פה נקודה שאין לי מושג מה היה חושב עליה הרב עמיטל:
לפי דעתי הגיע העת שהציבור הדת"ל יצמיח לעצמו מערכת פסיקה משל עצמו. לצערי הרב עם החרדים זה לא הולך. הם לא מקבלים את הרבנים שלנו כבעלי מעמד לגיטימי. אבל יש פה עניין נוסף, הציבור החרדי כפי שאני מבין זאת: מונע מאוד משיקולים חברתיים בפסיקה שלו. החברה שם היום מחפשת את החומרות והרבנים למעשה נדחפים לזה.
הרב היחיד בימינו בעל שיעור קומה שאני מזהה שלא הולך בדרך הזו הוא הרב עובדיה יוסף שליט"א.
אני חושב שלאור העובדה שהציבור שלנו שונה כל כך אנחנו חייבים ליצור לעצמנו מערכת פסיקה משלנו שתהיה בנויה קודם כל על רבנים תלמידי חכמים מובהקים עם יראת שמים אמיתית שאינם מחפשים למצוא חן בעיני מאן דהו אבל בעלי הסתכלות עניינית שלא מונעת משום שיקול חברתי כזה או אחר.
ענייני חינוך:
כאיש חינוך אני מצטט פעמים רבות באוזני תלמיד אמירות של הרב עמיטל והרא"ל.
אבל אני חייב לעמוד על נקודה חשובה מבחינה חינוכית בתפיסה שלי:
הרב עמיטל לא מוצג על ידי כלפי התלמידים ועוד לפני כן כלפי עצמי כמלאך ה' צבאות.
אילו היה כך לא היה טעם להתבונן בו ובדרכו. מי יכול להידמות למלאך?
הרב עמיטל נראה בעיני כאדם. והוא עצמו ראה כך את עצמו. אבל תפיסת האדם הפשוטה הזו לא גורמת לריפיון ולחולשה של מי אני ומה אני. להיפך היא הנותנת את הכח, אתה אדם יש לך חולשות אבל אתה נדרש להתמודד ויש לך תפקיד בעולם שבגללו הקב"ה הביא אותך לכאן.
"ועתה ישראל מה ה' אלקיך דורש מעימך"- המוסר הטבעי"
בסופו של דבר, הרב עמיטל חינך אותנו לאהבת תורה ויראת שמים. קיום הלכה וקביעת עיתים לתורה. מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. אז מה המיוחד כאן?
הרב עמיטל היה מדבר לא אחת על המוסר הטבעי. אני לא אכנס כאן לויכוח סביב העניין. כולם בישיבה ידעו את המחלוקת עם הרא"ל על היחס שבין איסור אכילת בשר אדם לאכילת בשר נבילה. לא מעטים בודאי מכירים את עמדתו של ה"חזון אי"ש" בספרו "אמונה וביטחון". זה לא המקום ולא השעה לקיים את הדיון הזה. אבל אם יורשה לי והבנתי נכון את כוונת מו"ר אזי זכיתי. כי בכל שנה אני עומד מול הורי התלמידים בתחילת השנה ואומר להם:
אנחנו מחנכים את בניכם , בנינו לתורה ויראת שמים ושמירת הלכה ומידות טובות ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אנחנו מחנכים את הילדים להיות בני אדם.
וכך אני אומר גם לתלמידי. מה שהקב"ה באמת רוצה ממך זה שתהיה אדם ואידך זיל גמור.
הגעתי לנקודה האחרונה - ימים נוראים.
אין אחד שלא יזכור ויפזם לעצמו בזמנים כאלה ואחרים את ניגוני ימים נוראים של הרב עמיטל. אני זוכר היטב לא רק את הניגונים אלא את הניואנסים המיוחדים. את הרמת הקול ב"ה' ה' " בתפילת הנני העני ממעש. את הבכי באמירת "תן כבוד ה' לעמך" את הבכי באמירת "פעמיים באהבה שמע אומרים" בקדושה. את השיחה הלא צפויה של הרב במלאת שלושים שנה למלחמת יו"כ לפני מוסף בה בכה הרב על תלמידיו שיצאו מבית המדרש ולא חזרו. וכמובן את השירה המיוחדת במוצאי יום הכיפורים "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" כל אלה מהווים שיעור בפני עצמו שצריך עדיין למידה רבה.
מאז שעזבתי את הישיבה יש לי הזכות להיות בעל תפילה בימים נוראים. בבית הכנסת שלי לא שרים רק נ יגוני ם של הרב עמיטל אבל אני, לעצמי ,כשאני מתכונן ,תמיד מנגן את נתנה תוקף ועוד ניגונים ואפילו סתם את הניגון הרגיל של ערבית כפי שהרב עמיטל היה עושה בניואנסים המיוחדים שלו.
בכל שנה הרגשתי לקראת ימים נוראים שהידיעה שהרב עמיטל חזן שם בהר עציון נותנת לי כח בבית הכנסת שלי בגב"ש. ועכשיו עוד מעט שוב ימים נוראים ואני אנא אני בא??
