ועשית הישר והטוב: פרידה מהרב עמיטל  

הרב יהודה עמיטל שנפטר השבוע האמין כי היהדות מבוססת על צדקה, משפט וגם כמיהה למקומות נידחים בספרייה היהודית

פרופ' שלום רוזנברג | פורסם 16/7/2010

שורות אלו מהולות בעצב על פטירתו של הרב יהודה עמיטל ז"ל. הקיימת צורה נאותה יותר לכבד את זכרו, מאשר להביא כאן קטע מתורתו? לדעתי, לא. ואכן בחרתי בקטע, המהווה לדעתי, מעין מבוא לספר דברים, שאחד מיסודותיו הוא הכלל המוסרי הגדול (ו, יח): "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב".

אפתח את רשימתי בדבריו של הרב עמיטל כלשונם: "המסר הראשון של היהדות היה המחוייבות לצדקה ומשפט. כך נאמר אצל אברהם אבינו (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". הרב עמיטל מדגיש "לא נאמר כאן ושמרו את מצות ה', כי עדיין לא ניתנו מצוות". בקביעתו זאת הוא מפתח את עמדתו של הראי"ה קוק הטוען שבבסיס ההלכה נמצא "המוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם" (ראה משה מיה: 'עולם בנוי וחרב ובנוי' עמ' 98 ואי').

אך בכך לא די. לדעתי, יש לקביעה זאת מימד פסיכולוגי חשוב. ואם תרצו, יש בכך ניגוד מוחלט למשנתו של דמות אחרת שהשאירה את עקבותיה בתרבות הישראלית, פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. ליבוביץ' הדגיש חזור והדגש את היותנו מצווים, מצווים על ידי ההלכה. כאשר היה נשאל, ומה עם הכתוב (ויקרא יט, יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"? הוא היה מפנה אותנו לסיומו של הכתוב: "אֲנִי ה'!".

עמנואל קאנט, הפילוסוף הגרמני הגדול, מטיל כאן את צילו באופן פרדוכסלי. אנסה להסביר זאת בהתייחסות למצוות הצדקה. נתאר לעצמנו אדם העושה צדקה כדי להשיג בכך מעין כפרה על עוונותיו או פשוט, כדי להאדיר את שמו. היצר הרע מתערב במקרים אלה בקיום מצוות הצדקה ופוגם אותה. האדם חייב לעשות צדקה מפני שזוהי חובה מוסרית המחייבת אותו. נפלא! אך אנא, נתאר לעצמנו דוגמה נגדית, נניח שהוא נותן צדקה מתוך חמלה ואמפתיה, בראותו אדם המתייסר בסבלותיו. כאן מעורב דווקא היצר הטוב, אלא שלפי קאנט גם הוא מפריע. והנה, השאלה חוזרת. האמנם לגיטימי לפעול מתוך חמלה? או שמא אין מעשה זה מעשה מוסרי כלל. פעילות מוסרית היא זאת המודרכת אך ורק מתוך כיבוד החוק. הפתעה מדהימה! גם היצר הטוב פסול במוסר, מפני שהוא "יֵצֶר", כלומר רגש, ולא חובה שמקורה בתבונה. 

עמדה זאת נראתה לי מאז ומתמיד יונקת מתרבות פרוסיה הגרמנית. אלא שאת עצם השאלה יכולים אנו לתרגם ל"יהודית". האם אני צריך לתת צדקה רק כמצווה, או אני יכול להיות מודרך על ידי היצר הטוב. כך לפי ליבוביץ' אין לערבב רגשות בשמירת ההלכה, ואפילו אהבת הריע מבוססת על ההלכה ורק עליה. כבר הרבי החסידי הגדול, ר' שמחה בונם מפשיסחה התלבט בשאלה זאת (רמתים צופים כז, עד) ונהג לתת פעמיים צדקה: "כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות - אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה, צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך.

היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה". הרב עמיטל הלך בדרך אחרת. כפי שהוא כותב: "יש מצוות שאדם צריך לקיים אותן לא משום שנצטווה מפי הגבורה, אלא משום שזהו רצונו וזאת הכרתו הפנימית [של האדם]". והכרה פנימית זאת נולדת במפגש שבין אדם לאדם.

הרב עמיטל הפנה אותנו למהר"ל בפירושו לרש"י (גור אריה כ, כב) כשברקע עומד הפסוק (שמות כב, כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה..." על 'אם' זה, ועל שכמותו בשני מקומות נוספים תמהו חכמים? 'אם' פירושו 'במקרה ש-', כלומר מניח את האפשרות שהדבר לא ייעשה. ה'אם' מגדיר תחום שהוא רשות. הכיצד? הלוא חובה להלוות לעני. והנה המהר"ל נותן תשובה פרדוכסלית: "יש לפרש מה שכתב לשון 'אם' אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך - אין הדבר לרצון להקב"ה". האדם חייב לעשות את הדברים האלה "מרצונו".

לפנינו פרדוקס הדומה לפרדוכס האהבה " כשיעשה [האדם] מרצונו הוא [הקב"ה] מרוצה... וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצווה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב". ומהר"ל מפנה אותנו לפסוק שנתפרש בצורה הפוכה ע"י ר' שמחה בונם: "כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ". "בְּתִתְּךָ לוֹ", נתת לו, ולמרות זאת התורה מצפה ממך משהו נוסף: "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ". היא מצפה שלבך יתייחס לסובל, לסודה של המצווה, ולא רק למצוותיות שבה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב".

יש מצוות בין אדם למקום, עליהן צודקת עמדתו של ליבוביץ', אך לא כולן. ישנן מצוות "דתיות", כמו בניין מזבח והקרבת העומר (בהם נמצאים ה'אם' הנוספים) בהן התורה מופיעה לפנינו "לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו", לא בעבודת ה' המיוצגת במזבח, ולא בתודה לו, המיוצגת בהקרבת העומר. אין אלו גזרות מלך, "אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות".

אכן, גם את זאת למדנו מהרב יהודה עמיטל ז"ל, לשים לב למקומות נידחים שבספריה היהודית, בהם מצויה ההדרכה לחיינו היום.