אביעד הכהן

 

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה

עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם

כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי

 

 

דברים לזכר מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל ז"ל

בית הכנסת המרכזי גבעת מרדכי, יום ראשון, אור לח' במנחם אב, 18 ביולי 2010

 

 

אמרו רבותינו בעלי האגדה זכרונם לברכה במסכת תענית (יא, ע"א):

 

"אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". מלמד שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו, ואומרים לו: כך וכך עשית, במקום פלוני, ביום פלוני, והוא אומר הן. ואומרים לו: חתום! וחותם, שנאמר (איוב לז, ז: "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ".

 

ולא עוד, אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם: יפה דנתוני לקיים מה שנאמר (תהלים נא) "למען תצדק בדברך".

 

איננו יודעים מה מעשים נפרטו לפני מורנו ורבנו הרב רבי יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה עליו השלום, והרי כל ימיו הזהירנו להימנע מלבוא בסוד חשבונות שמים, או מלהתיימר לדעת דעת עליון.

 

ולא עוד, אלא שלא כפנקס של מטה, פנקס של מעלה. אבל דומה שלא נטעה אם נאמר שמתוך קורת רוח חתם מורנו ורבנו על מעשיו שעשה בעולם הזה. אשרי מי שבא לשם, ותלמודו – תלמודו שלו, יחיד ומיוחד במינו – בידו.

 

 

תורה שהרביץ לאלפים,

דרך חיים ודרך ארץ שהוריש לרבבות,

קידוש שמו הגדול ברבים,

מסירות נפש, בעת מלחמה ובעת שלום,

העמדת ישיבה ויישוב בארץ ישראל, 

ועוד כהנה וכהנה רובי דברים.

 

במעמד זה, לא באנו לספר ולו מקצת שבחי רבנו עליו השלום, שאם היינו עושין כן, הרי שכדברי קדמונים לא היינו מספיקין ולא היינו מפסיקין.

 

לא באנו אלא לספר מקצת דברים שקשורים במקום זה שאנו עומדים בו כעת: בית כנסת שבו התפלל רבנו עשרות שנים, ושכונה זו שבה דר והייתה חביבה עליו ביותר. היא, ואנשיה. וחן המקום – על יושביו ומתוך יושביו.

 

ברוך המקום, ברוך הוא.

 

עשרות שנים דר מורנו ורבנו הרב עמיטל בשכונה זו, ב"גבעה" – הלא היא גבעת מרדכי, ולא מש הימנה.

הוא חי בה, והיא בו.

 

פעמים הרבה נהג לספר לנו תלמידיו, בהתלהבות רבה, על מי משכניו שהרצה בפניו חידוש נאה, על שיעור המשניות שבין מנחה למעריב שכבר הוזכר בהלוויה, שיעור לבעלי בתים בעל ניחוח מיוחד, 'גישמאק' מיוחד – אותה "נשמה יתירה" של "פעם", מורשת דורות; על הילדים, ילדי השכונה, שמקצתם בגרו והיו לאבות ואמהות, סבים וסבתות, ומקצתם אף היו לאנשים מפורסמים, אך מורנו ורבנו תמיד ראה אותם כילדי השכונה, חמודים ושובבים, ואהבם אהבת נפש. כולם היו בניו.

 

גם כשהפצירו ברבנו מדי פעם לעזוב את השכונה ולעבור לדירה נוחה יותר, נטולת גרמי מדרגות, ובעיקר סמוכה יותר לישיבת הר עציון, לא אבה רבנו יהודה לעשות כן.

 

הייתה בכך אמירה: הישיבה , ישיבת "הר עציון" מפעל חייו ומשוש ליבו, כבודה במקומה מונח, אך – על דרך ההשאלה, של מאמר חכמינו ז"ל בפרק קניין תורה– אפילו יתנו לו אלף אלפי של כסף ודינרי זהב, וכל אבנים ומרגליות טובות שבעולם, לא ידור רבנו יהודה אלא בשכונה "שלו", שכונה שלמראית עין דרים בה "בעלי בתים", "יהודים פשוטים", אך כולה מלאה תורה ומעשים טובים, חסד ומאור פנים, הלוא היא "גבעת מרדכי".

 

כאן, בין "בעלי הבתים", בין היהודים ה"פשוטים", מצא רבנו יהודה את שלבו חפץ. אנשי אמת שתוכם כברם, אנשי עמל פשוטים שאינם מתייהרים ביראת שמים שלהם, אנשי תורה ועבודה, המשלבים יגיע כפיים עם לימוד תורה ועבודת ה', המטהרים לבם לעבדו.  באמת. בלי זיופים של צדיקות יתירה, בלי גינוני חסידות. 

 

"להיות יהודי פשוט"

לו הייתי צריך לנסות ולעמוד על טיב הקשר המיוחד הזה, שבין מורנו הרב עמיטל ואנשי מקומו, הייתי אומר שבשונה מדרך העולם, מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה שאף כל ימיו להגיע למדרגה ולהיות "יהודי פשוט".

 

הא כיצד?  

 

בנוהג שבעולם, ילד יהודי – בוודאי במקום שבו גדל ונתגדל מורנו ורבנו, בלב הממלכה היהודית הגדולה שבטרנסילבניה, ממלכת מרמרוש-סיגעט, על עשרות בתי המדרש, ה"קלויזים", ובתי הכנסת שבה, או בישיבת "חברון" שם נתגדל בתורה, או בקרב עמיתיו ראשי הישיבות, ארזי הלבנון ואדירי התורה   – במקום כזה השאיפה היא להיות גדול. "גדול הדור" בלשון העם.

 

"גדול" בתורה, ראש ישיבה המלהטט ומפלפל בסוגיות הש"ס.

"גדול" שלשמו מקדימים את התואר מרן הגאון, פאר ישראל והדרו, רשכבה"ג,  ראש הישיבה שליט"א,

או "גדול" בחסידות, "בעל מופתים", אדמו"ר לאלפים שמשחרים לפתחו ומבקשים מידו סגולה וקמיע, עצה ובינה, ונותנים לו "קוויטלעך".

 

"גדול" שלצדו הולכים חסידים, ושמשים, ושמשי שמשים, ומשמשים בקודש ומשמשים בחול. ונהגים. וסייעים.

 

"גדול" כמו הרמב"ם, כמו הגאון מוילנה, כמו הבעל שם טוב, כמו הרבי  מלובטאוויטש, כמו החת"ם סופר.  זהו היעד והייעוד.

 

ואם לא כמותם, אז לפחות להיות ראש ישיבה גדול, רעבע, מרביץ תורה לרבים.

 

וטרם דיברנו בעניין המלבושים.

 

כל "גדול" הראוי להתכבד, ואף אם אינו ראוי – רודף הוא אחרי הכבוד, עוטה על ראשו כובע המבורג, מגבעת  רחבת תיתורה,  ועל שכמו פראק ארוך. ומקל הליכה שגולה של כסף קבועה בראשו. "גדול שבגדולים".

 

ואילו הרב עמיטל, מעילו קצר היה, מקטורן פשוט; חולצתו – חולצה פשוטה, קצרת שרוולים, כובע – אם בכלל – פשוט שבפשוטים.

 

באמת אמרו: לשעבר היו הרבנים גדולים ומגבעותיהם קטנות, ואילו בימינו: יש רבנים, לא כולם ח"ו,  שקטנים המה, אך מגבעותיהם גדולות.

 

לא כן הרב עמיטל. כקוצר מעילו כן רוחב דעתו.

לא כחל ולא שרק; לא פראק, ולא המבורג; לא שמשים ולא משב"קים, לא שטריימל ולא קפוטה – ויעלת חן!

 

מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה, כשמו כן הוא: כל ימיו שאף לא להיות "גדול" מזויף, אלא "יהודי פשוט", א גוטער ייד; אמיתי. כֵּן. ישר. הגון. נקי כפיים ובר לבב. תמים. או בקיצור: "יהודי פשוט".

 

למרות  שזכה לייסד אחת מהישיבות המפוארות ביותר שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים, הן בכמות הן באיכות, ועמד בראשה עשרות שנים; למרות שהעמיד תלמידים הרבה, מאות ואלפים, במשך למעלה מיובל שנים, ומהם אלופי תורה וגדולי ארץ , למרות  שהיה - ועודנו – מורה דרכם של אלפי "חסידים", שאף מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה כל ימיו להגיע ולהיות "יהודי פשוט".

 

כמה פעמים סיפר לנו על בר המצווה של בנו היחיד, הרב ר' יואל שיחיה, שאליה הגיעו הרבה אורחים שנמנו עם משפחת האצולה הלמדנית של הרבנית מרים שתחיה, משפחתו של ה"סבא" ר' איסר זלמן מלצר.

 

בזה אחר זה קמו האורחים, וכמנהג גובראין יהודאין בירכו את חתן בר המצווה שיהיה גדול בתורה, רב לאלפים, יודע ש"ס ופוסקים, סיני ועוקר הרים, עמוד החזק ופטיש הימיני.

 

לאחר שסיימו, ניעור מורנו ורבנו ממקומו, ואמר – כמה אופייני: "אני מודה לכם על דבריכם הטובים, אבל איני מסכים עמם. אבא שלי לא היה גדול בתורה. וג סבא שלי לא היה גדול בתורה. לא אכפת לי שבני יהיה חייט או סנדלר. העיקר שיהיה יהודי טוב"...

 

יהודי טוב, יהודי פשוט.

 

ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. שהרי להיות "יהודי פשוט", כפי שלימדנו הרב עמיטל עצמו, זו מדרגה נעלה, מעלה מכל, מעלה שאין כל אדם זוכה לה. או בלשון רבנו: "לא פשוט להיות יהודי פשוט".

 

הבה ננסה לפרנס מונח זה לזכרו של רבנו הגדול.

 

"יהודי"

יהודי פשוט פירושו קודם כל "יהודי". רבים שאלו ושואלים מיהו "יהודי", אך רק מעטים שואלים מהו "יהודי".

 

הרב עמיטל לימדנו שיהודי אינו רק אדם שלומד תורה מבוקר עד ערב ומעמיק בסודותיה, שיהודי אינו רק זה הרץ למקווה בכל בוקר ומגדל זקנו ופאותיו, שיהודי אינו רק זה המניח תפילין גם של רש"י גם של רבנו תם, ופתילי ציציותיו של תכלת המה; שיהודי אינו רק מי שמקפיד על אכילת בשר "גלאט" ושמיטה לחומרא, אלא שיהודי הוא גם אדם שמקדש שמו יתברך ברבים, שמוסר נפשו על קדושת השם, העם והארץ, שאוזנו כרויה לשמוע בכיו של תינוק, יהודי שמקפיד שאורח חייו יהיה "גלאט יוֹשר" ולא רק "גלאט כּוֹשר".

 

מורנו ורבנו הרב עמיטל היה "יהודי" בכל רמ"ח ושס"ה. עם ההומור היהודי, ועם הלב היהודי הרחב שפתחו כפתחו של אולם, ועם יכולתו המיוחדת לשמוע קול אביונים, גר ויתום, עני ואלמנה, לשמוע את זעקת העשוקות ועשוקים, יהודי שאינו מחזיק טיבותיה לנפשיה; יהודי שאינו פועל למען עצמו ולמען אנ"ש-אנשי שלומו בלבד אלא למען עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל (ודווקא בסדר הזה), ולמען כל אדם, יהא אשר יהא.

 

לכאורה, רבים הם בימינו הדואגים לכך. והלוא שם "אהבת ישראל" ושם "אהבת ר' ישראל" ו"אהבת ארץ ישראל" שגורים ונישאים בפי כל.

 

ועדיין, פעמים הרבה אהבה זו תלויה בדבר. "בוודאי שאני אוהב אותו, ובלבד שיתלבש כמוני, שידבר כמוני, שייראה כמוני, שיחשוב כמוני".

 

מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה אהב כל יהודי, ואם תרצו – כל אדם – באשר הוא אדם. לא בגלל "שחשב כמוהו, לא בגלל שהתלבש כמוהו, לא בגלל שנראה כמוהו", אלא בשל היותו ברוא בצלם אלוקים. וכמה פעמים חזר והדגיש בפנינו דבריו הגדולים של רבנו משה ברבי מימון-הרמב"ם, בפירושו למשנת אבות, על החובה לכבד כל אדם "שהוא ממין האדם". וכך אמר:

 

קיימת דרישה דווקא ממי שעוסק בתורה, שיקפיד לא רק על הלכות מפורשות, אלא גם על התנהגות בדרך ארץ, ביחסו עם הבריות. המשנה באבות (ג, יב) אומרת: "רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה". הרמב"ם בפירושו למשנה שם אומר דברים משמעותיים ביותר מבחינה הומאנית: "ראוי שתקבל כל אדם, קטנם וגדולם, הבן-חורין והעבד, כל אחד ממין האדם בששון ובשמחה, וזה יותר ממה שאמר שמאי (פ"א מט"ו) בסבר פנים יפות". זהו ביטוי ייחודי של 'דרך ארץ' - חובת ההתייחסות לקבל כל אדם לא רק בסבר פנים יפות, אלא בששון ובשמחה. גם הנצי"ב, בהקדמתו לפירושו לתורה העמק דבר, רואה את מעלתם של האבות בהתנהגות בדרך ארץ אפילו כלפי עובדי אלילים: "וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה". ["דרך ארץ", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 102]

 

 

מכוח אהבה גדולה זו, אהבה רבה, אהבת עולם, שהייתה ברב עמיטל לכל יהודי, ציוונו לשמוע לא רק קול שופר, אלא לברך, ולולי דמסתפינא הייתי אומר בשם ומלכות ממש, "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול... בכיו של תינוק".  

 

כמה פעמים שמענו בשבוע האחרון את הביטוי הזה "לשמוע קול בכיו של תינוק", ואת הסיפור על בעל ה"תניא".

 

אכן, רבנו לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים.

 

אך מורנו ורבנו הוסיף ולימדנו לא רק את ה"מה", אלא גם את ה"איך".

 

לא רק את עצם החובה "לשמוע קול בכיו של תינוק", אלא גם כיצד לשמוע בכיו של תינוק.

 

וכדרכו בקודש, עשה זאת באמצעות סיפור חסידי:

 

אדם צריך להיות בעל רגישות לקלוט את מה שעומד מעבר למילים. יש סיפור חסידי על רבי משה מקוברין, שהיה נוהג לבקר מדי פעם רבנים וצדיקים ולעמוד על עבודת ה' שלהם.

 

פעם אחת הגיע רבי משה למקומו של האדמו"ר ה"אוהב ישראל", רבי יהושע השל מאפטא, בערב שבת קודש, והתבונן בהכנותיו לקראת שבת.

 

כשהסתיימו ההכנות, נכנס האדמו"ר לבית המדרש והתחיל לקרוא את שיר השירים בהתלהבות ובדבקות, ורבי משה לא ידע את נפשו מרוב התפעלות.

 

לפתע, נפתחה הדלת, וריח חריף של רפת חדר לבית המדרש. יהודי רפתן ניגש אל האדמו"ר, וצעק: רבי! הפרה, הפרה!

 

האדמו"ר הפסיק את אמירת שיר השירים, ושאל את היהודי הרפתן למבוקשו. סיפר לו הרפתן, שפרתו צריכה להמליט, ויש לה קשיים בהמלטה, ואם היא תמות תיפסק פרנסתו חלילה.

 

הרגיע אותו האדמו"ר, שלח אותו לגוי שהיה ידוע כרופא בהמות, ואף בירך אותו שפרתו תמליט בשלום. 

 

רבי משה מקוברין שצפה בכל הנעשה, הוטרד מאוד ממה שראו עיניו. אמנם יש לקרב יהודים פשוטים, אולם הרי כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים!

 

כיצד ניתן להפסיק את אמירת שיר השירים בגלל פרה?

 

חיכה רבי משה עד לאחר סעודת השבת וה'טיש', והקשה: האם אין גבול ליחס ליהודים פשוטים?

 

השיבו בעל ה"אוהב ישראל": האם שמעת מה צעק אליי היהודי?

 

כן, השיב לו רבי משה, הוא צעק: הפרה, הפרה!

 

אמר לו הרבי: אם כן, לא הקשבת טוב. היהודי הזה צעק: רבי, אני כל כך כלום, אנא קרב אותי אליך!

 

והוסיף מורנו ורבנו הרב עמיטל:

 

אכן, לא זה מה שהיהודי צעק, אך זה מה שהוא שידר. היהודי הפשוט חיפש את קרבת הרבי, ועל מה יוכל לדבר אתו? האפשרות היחידה שהייתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק בצורכי היומיום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר. ["השדר שמעבר למילים", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 128]

 

מה נוסיף ומה נדבר, והלא כל המוסיף – אך יגרע.

 

"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם".

 

מתוך אהבה גדולה זו שאהב רבנו כל אדם, אהבו אותו הרבה בני אדם אהבת נפש, וכיבדוהו. ויעידו על כך כל אותם אלפים שהלכו אחר ארונו, ורבים אחרים שספדו לו, למן ראשי עם, אלופי תורה, נשיאים וראשי ממשלה ועד אחרון התלמידים.

 

עדות לאהבה זו חוויתי ממקור ראשון בעת שנודע דבר מינויו של רבנו לכהונה הרמה של שר בממשלת ישראל.

 

אותם ימים, ימים קשים היו. פיגועים. הפגנות. רצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל עדיין עמד באוויר. האווירה הייתה עכורה, מתוחה, טעונה.

 

רבים לא הבינו את המהלך שנקט בו רבנו. רבים אחרים תקפו אותו. ביזו אותו. ביישוהו.

 

 והוא – כדרכו, וכדרך שציין ר' יואל בשעת לוויה, נתעטף בשתיקתו. למקלליו נפשו תידום, שומע חרפתו ואינו השיב, נעלב ואינו עולב.

 

יחד עם חברים אחרים, נדברנו לפרסם מודעת תמיכה ברבנו. לא אגזים אם אומר שאיש מכל מי שפנינו אליו לא סירב. והיו מביניהם סרבני חתימות ידועים.

 

וכך נאספו אל מקום אחד הרב אלי סדן ראש ישיבת עלי, ותלמידו המובהק של תלמיד רבנו הרב טאו שליט"א, והרב דוד תורג'מן ראש ישיבת דימונה, והרב דב ביגון ראש מכון מאיר, והרב דב ברקוביץ משילה, ועמם נמנו שי זרחי איש קיבוץ גניגר, ושי חולדאי מקיבוץ חולדה, ומוקי צור מקיבוץ עין גב, ואברהם פאצ'י שפירא מקיבוץ יזרעאל, וגם המשורר יהודה עמיחי והסופר חיים באר, ולובה אליאב, וכמובן תלמידי הרב, ראשי ישיבות ואלופי תורה, פסיפס נדיר שאי אתה מוצא כמותו, אך מכנה משותף לכולם: אהבת הרב עמיטל.

 

 

אמרו חכמים הראשונים (תלמוד ירושלמי מסכת שקלים):

 

אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים.

דבריהם – הם הם זיכרונם.

 

שנים הרבה הרהרתי במאמר זה ובפירושו.

 

בשבוע האחרון, זכיתי ללמוד במאמר זה פשט חדש, ושמא אין זה פשט אלא דרש, דרוש לעילא ולעילא, אך מתוך היכרותי את מורנו ורבנו זכור לטוב, דומני שהיה נושא חן בעיניו ומלפניו.

 

"אין עושין נפשות לצדיקים" – כל ניסיון להספיד ולבכות את מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה כראוי – לא יצלח.

 

וכי נצליח לספוד לרבנו יהודה ולבכותו – כראוי לו, בדרך, בכישרון, בחן ובצורה שבהם הוא היה עושה "נפש" זו? לא ולא.

 

ושמא ואולי לכך ציוונו חכמים: "אין עושין נפשות לצדיקים". אל תנסה להציב לאנשי המעלה נפשות, מצבות. "דבריהם – הם הן זכרונם". תן לדבריו של רבנו – לדבר בעד עצמם ולהאיר את עולמו.

 

ואם תרצו, וגם זאת ברוחו של רבנו הגדול:

 

"אין עושין נפשות לצדיקים" – אנשי מעלה אמיתיים אינם זקוקים ל"נפשות", ל"חסידים שוטים" ול"שמשים" שירוצו לפניהם ו"יעשו להם נפשות", יבקשו לרכוש להם חסידים ואוהדים.

 

"דבריהם – הם הם זכרונם". דבריהם של אנשי המעלה, מדברים בעד עצמם, והם שעושים להם "נפשות", ומרבים אהבתם, ומגדילים השפעתם בעולם.    

 

כזו היא תורתו של מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה זכור לטוב. מדברת היא בעד עצמה, ועושה לה עוד ועוד "נפשות".

 

אילו היה רבנו יהודה נמצא כאן עמנו עכשיו, בוודאי היה נכנס בדלת, שחוק גדול על פיו, מניף ידו בתנועת ביטול לנוכח דברים שהיה שומע, ומספר לנו סיפור, עוד פנינה – אחת מני רבות – ממעיינו המפכה, מבית אוצרו הטוב והשופע.

 

ושמא היה מספר לנו אותו ווארט שהיה אהוב עליו, וחוכמה גדולה טמונה בו.

 

כשהייתי ילד, אמר פעם ר' שמחה בונם מפשיסחה, חשבתי לתקן את כל העולם כולו.

 

משבגרתי מעט, וראיתי שלא אוכל לתקן את העולם כולו, החלטתי לתקן את מדינתי.

 

משראיתי שגם דבר זה למעלה מכוחותיי הוא, החלטתי לתקן את בני עירי.

ומשגם במשימה זו לא עמדתי, החלטתי לתקן את עצמי". עד כאן לשון ה"ווארט" הידוע.

 

ואילו מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה זכור לטוב, הוסיף ואמר בדרכו המיוחדת: "בימינו, לא כן הדבר. ורבים הם האומרים לנפשם: כשהייתי ילד, חשבתי לתקן את עצמי. משבגרתי מעט וראיתי שלא אצליח בכך, החלטתי לתקן את בני עירי. משכשלתי גם במשימה זו , אמרתי לתקן את כל בני המדינה. ומשגם משימה זו לא עלתה בידם, מבקשים הם לתקן את העולם כולו".

 

"ואני", הוסיף רבנו ואמר, דבק במידותיהם של ראשונים, ודי לי אם אתקן את עצמי.

 

אמירה זו, מתובלת בחוש ההומור המיוחד של מורנו ורבנו, משקפת לא רק אמת גדולה, אלא כנות, ודבקות באותה מידה גדולה ודגולה שאפיינה את רבנו: האמת והאַמָה. אמת המידה, הפרופורציה.

 

להתבונן על העולם במשקפת נכונה, אמתית, כנה, ולא להיתפס לחזיונות הבל המנותקים מן המציאות, או לשגעון גדלות שאינו אלא מקסם שווא. 

 

מידה גוררת מידה. חלק ממידה גדולה זו,של חוש הפרופורציה, הביא את רבנו להסתכלותו המפוכחת בתולדות העם היהודי. אותו "עולם בנוי, וחרב ובנוי". כך, ידע "בשעת אבלא", והיו לא' מעט שעות כאלה, לשמור על התקווה ולהימלט מחבלי הייאוש, וכך "בשעת חדוותא", ידע להימנע משקיעה באופוריה, של "אני ואפסי עוד", שסופה גאווה מנופחת שאין מאחוריה ולא כלום.

 

כך במילי דעלמא, וכך במילי דשמיא.

 

פרופורציה ופרספקטיבה היסטורית. אלה שני אדנים חשובים שעמדו במוקד ראייתו של רבנו.

 

מכוחם ידע למדוד את המציאות. ומתוך ראייה מפוכחת של העבר, דו ושקל ובחן את שאלות ההווה למען תקוות העתיד.

 

באחד הפסוקים המפתיעים בפרשת השבוע שאנו מצויים בפתחו, נצטווה משה רבנו:

"עלה ראש הפסגה, ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה, וראה בעיניך".

 

וכאן הבן שואל: אם אדם עולה ראש הפסגה, וכי עדיין צריך הוא "לשאת עיניו"? והרי בכל אשר יפנה, יראה מראש הפסגה את הנוף כולו?

 

ועוד: מה טעם עליו ל"שאת עיניו" לכל הכיוונים: "ימה וצפנה ותימנה ומזרחה"? וכי לא די בכיוון אחד?

 

ועוד: מה טעם מצווה הוא "וראה בעיניך"? וכי לא די בציווי הראשון "ושא עיניך"?

 

ועוד: וכי במה יראה אם לא בעיניו, ומה טעם מדגיש הכתוב "וראה בעיניך", וכי במה יראה אם לא בעיניו, באוזניו? באפו?

 

ברוח תורתו של רבנו, דומה שניתן לומר שהקב"ה מצווה את משה רבנו לראות את ארץ ישראל מ"ראש הפסגה". מלמעלה. לא מתוך ראייה צרה, נקודתית, מקומית, אלא מתוך פרספקטיבה רחבה, פרופורציה נכונה , על רקע רחב יותר, של "הזמן, המקום והעניין" כפי שציוונו בעל הסמ"ע בבואו לפרש מהו "דין אמת לאמתו".  

 

הצופה לדעת מה יעשה – כך לימדנו רבנו - צריך ל"שאת עיניו". עליו לעלות ל"ראש הפסגה", להתבונן לא רק על ההווה, על יום קטנות, על צרות ההווה, אלא ל"שאת עיניו" למרחוק, כלפי עבר וכלפי עתיד,  ולראות את דברי העם היהודי, צרכיו, אתגריו ומשימותיו, על פני מרחב בן מאות ואלפי שנים. והכל מתוך פרופורציה מתאימה, מתוך פרספקטיבה רחבה.

 

ולא עוד, אלא שעל הצופה ל"ראות בעיניו". לא לשגות רק בדמיונות, בחלומות, אלא ל"ראות בעיניו" את המציאות כפי שהיא.

 

רבנו, רואה גדול היה. לא רק את הכאן והעכשיו, אלא צופה למרחוק. ולא רק דמיונות ומקסמי שווא, אלא את המציאות כהווייתה.

 

הרבה  דיברו על ראייתו למרחוק תהליכים שקרו בעולמה של הלכה, בציונות הדתית ובחברה הדתית והישראלית בכלל.

 

ואני מבקש להוסיף רק פך אחד, זעיר, קטנטן שימחיש זאת. מתוך דבריו של רבנו עצמו.

 

לפני 16 שנה, דיבר מורנו הרב בישיבה, לאחר ששב מביקור אצל תלמידו, הרב יעקב מדן, בוגר המחזור הראשון של הישיבה ששבת רעב במחאה על הסכמי אוסלו.

 

בעקבות ביקור זה, אמר רבנו:

כשבא לפני ר' יעקב מדן ואמר לי שהוא הולך לשבות רעב, אמרתי לו: ר' יעקב, אתה יודע שאני מתנגד עקרונית לשביתות רעב. גם את המפה הפוליטית אני רואה אחרת ממך. אבל לא אוכל להסתיר ממך שאני מרגיש גאווה. התלמיד הראשון של הישיבה מקיים את המסר החינוכי שלה: כשילד יהודי בוכה הוא סוגר את הגמרא ודואג לבכיו של התינוק. ["לשמוע קול בכיו של תינוק", עלון שבות בוגרים א (תשנ"ד), 83]

 

הדברים שאמר רבנו בעקבות הביקור, נתפרסמו בעלון הבוגרים של הישיבה, תחת הכותרת "לשמוע בכיו של תינוק". הימים היו ימי סערה וסופה. בין החתימה על הסכמי אוסלו לבין רצח רבין.

 

בין השאר, ביקש הרב להבהיר מה טעם נטה לדרך השלום, למרות שידע כי ישלם על כך מחיר אישי וציבורי כה גדול וכואב.

 

וכך אמר בין השאר:

 

איני אומר שאני נביא ושכל מה שאני אומר זה מאה אחוזים בטוח. טעיתי כמו שהרבה אנשים טועים. בשעתו השתתפתי בהפגנות נגד ויתורים, כשקיסינג'ר היה בארץ, ואחר כך הצטערתי. אחרי מלחמת ששת הימים קיסינג'ר רצה שנוותר למצרים וניסוג עד ביר גפגפה. אילו היינו שומעים בקולו, אולי לא הייתה פורצת מלחמת יום הכיפורים ולא הייתה נסיגה מימית ומסיני. איני אומר שלא טעיתי.

 

אבל יהודי שעבר את השואה, יהודי שעבר חמש מלחמות, מותר לו לחשוש ממלחמה נוספת. אני חושש שמא החמאס ישתלט על הרחוב, וחמאס פירושו קשר עם החזבאללה וקשר עם איראן. אכן יש לי חששות, וכי זהו אסון? ["לשמוע קול בכיו של תינוק", עלון שבות בוגרים א (תשנ"ד), 84]

 

בימים שבהם איש לא חלם שהחמאס יכבוש את השלטון, צפה רבנו למרחוק, ומ"ראש הפסגה", התבונן בפרספקטיבה המיוחדת שלו. על השואה. על מלחמות ישראל. ועל שעתיד לקרות.

 

פרנסנו לשון "יהודי". נפרנס מעתה לשון "פשוט".

 

להיות יהודי פשוט

 

מה פירוש ל"היות יהודי פשוט" ולשמוע קולם של יהודים פשוטים?

 

ראשית, לדעת סוד קיום מצוות פשוט, בתמימות, ללא סלסולים יתרים. לא חומרות ומידות חסידות. והרי ציוונו חכמים "לא כל הרוצה ליטול את השם – ייטול".

 

לצד נטייתו ל"כוחא דהיתרא", נהג רבנו דרך מיוחדת במחמירי חומרות.

 

"פעם שאל אותי תלמיד", סיפר רבנו בעת רצון, "מדוע איני נוהג בחומרה מסוימת, שעליה אמר ה'משנה ברורה' שראוי לירא שמים להחמיר.

 

השבתי לו: "כשאתה קורא ב'משנה ברורה' פנייה לירא שמים, אתה משוכנע שהכוונה אליך. לי אין יומרות כאלו". וראוי גם לציין: נאמר שירא שמים ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחמרה מביאה לידי יראת שמים! " ["טבעיות בעבודת השם", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 75].

 

מה ה' דורש ממך? כי אם "להיות יהודי פשוט"

 

מורנו ורבנו הדגיש תמיד את ה"שכל הישר" שדרוש בפסיקת הלכה. את המימד המוסרי ואת ערכי היסוד. כך, למשל, נשאל באחת השנים הראשונות של הישיבה על ידי אחד מתלמידיו ששירת בשירות פעיל "האם מותר לי להתקשר להורים לפני התפילה?". רבנו לא היסס וענה על אתר: "מותר? לא רק מותר, אלא זוהי מצווה וחובה".

 

על כגון דא אמרו כבר חכמים הראשונים, "למה לי קרא? סברא הוא". ההלכה, לדידו של רבנו, "תורת חיים" היא, ובהיותה כזו אינה יכולה לסתור את ערכעי המוסר או את השכל הישר ואדני ההיגיון.

 

בהזדמנות אחרת הוסיף רבנו דברים בדבר התופעות החדשות שנראות בציבור שומרי המצוות, תופעות ש"לא שערום אבותינו". וכך אמר:

 

בציבור הציוני דתי נראות תופעות שלא ראינו אף פעם. בחורים עם כיפות סרוגות, פאות ארוכות, סנדלים נטולי גרביים וחולצות בחוץ. "חסידים" של ממש. עם כל מיני כובעים וכיפות. זה נותן להם ביטחון מסוים. "אני דתי. גם אם הכיפה תעוף ברוח, הפאות הארוכות תמשכנה לקשור אותנו למחנה הדתי". יש גם תופעות של יותר "פרומקייט". אך זה רק צדה האחד של המטוטלת. כיצד נראה צדה השני?  איני מדבר רק על פאות ארוכות וציצית יורדת עד ברכיים. אין להן כל משמעות מבחינה דתית-הלכתית, אבל הן מעניקות ביטחון מסוים. הן מבטאות דתיות או חרדיות מסוימת. איני מדבר רק על תופעות אלה אלא על דברים ערכיים. אני שומע על ישיבות הסדר שבהן נוהגים הבחורים להניח תפילין גם בתפילת המנחה. תפילין מוסיפות קדושה. מבחינה הלכתית אין בכך יוהרה או פגם. להפך. אני, מכל מקום, שייך לדור אחר. זכיתי להתפלל עם גדולי ישראל. עם ר' שלמה-זלמן אויערבך, ועם הרב יצחק יעקב וייס בעל ה"מנחת יצחק", ועם ר' איסר זלמן מלצר, ועם ר' אהרן קוטלר, ומימי לא ראיתי שהם מתפללים מנחה עם תפילין. לא היה עולה על דעת איש להניח תפילין בתפילת מנחה כשגדולי ישראל אינם נוהגים לעשות כן. לפני שלושים שנה, סיפר לי הרב ברגמן, חתנו של הרב שך, שהיה ממקורבי ביתו של ה"חזון איש", שפעם ביקש להעמיד סוכה לפי כל דקדוקי ה"חזון איש", סוכה נטולת מסמרים.  בערב סוכות חשבתי: מה, לי תהיה סוכה מהודרת שלסבא שלי לא הייתה כמוה? מיד נטלתי כמה מסמרים וקבעתי אותם בסוכה...יש כאן דור שאיבד את בטחונו בדור הקודם ומבקש "להתחיל מבראשית". פתאום מגלים ב"משנה ברורה" כל מיני חידושים. אמר לי אחד מתלמידיי, המכהן כר"מ באחת מישיבות הסדר: כשאני רואה תלמידים בישיבה שמניחים תפילין במנחה, אני יודע שיש במקביל כמה בחורים שמוותרים בכלל על תפילת המנחה... ["תנו לתורה לנצח", עלון שבות בוגרים יח (תשס"ג), 12].

 

תורה גדולה זו, של להיות "יהודי פשוט", ינק הרב עמיטל בבית אבא. ואם תרצו, בבית סבתא. ובמקום אחר הוסיף ברוח זו:

 

"באידיש יש ביטוי - 'פרומקייט', ביטוי שמשמעו הכללית היא תחושת כבדות והקפדה יתרה. הן בחסידות והן בתנועת המוסר יש שראו בכך ערך חשוב, ויש שהסתייגו מאוד, כמו בסלובודקה ובקוצק. המאפיינים השליליים של ה'פרומקייט' הם בדרך כלל דגש על "סור מרע" יותר מאשר על "עשה טוב", וכן קפדנות בעיקר כלפי אחרים. לעתים, יראת החטא מביאה לידי פסיביות - פחד מלנקוף אצבע, המביא לקיפאון ביצירה ולזהירות מכל התמודדות משמעותית. כך, מתוך יראת שמים, כביכול, ניתן להגיע להתבטלות, וממנה לבטלנות מוחלטת. סבתי, הי"ד, הייתה צדקת גדולה בעלת אמונה תמימה. זכורני, שמדי בוקר כשהתעוררתי משנתי, הייתי מוצא את נעליי מצוחצחות. סבתי אמרה, שהיות שאני לומד תורה, מן הראוי שהיא תסייע לפחות בצחצוח הנעליים. עם זאת, היא הייתה רגילה לצטט אִמרה, ש'פרום' זה ראשי תיבות (באידיש): 'פיל רשעות ווייניג מצוות' (= הרבה רשעות ומעט מצוות)... ["משמעותה של יראת שמים בדורנו", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 23]

 

דשנים ורעננים יהיו

ואם הזכרנו את חוש ההומור המיוחד שבו ניחן רבנו, אזכיר תכונה נוספת שבה דבק מורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה זכור לטוב: התחדשות. רעננות. כך בשנות נעוריו, כך בשנות בינה ועצה, וכך – לשמחתנו ואושרנו, גם בשנות הגבורות.

 

מעולם לא הפסיק רבנו לבחון את המציאות המשתנה ולבחון לאורה את דרכו. לקיים מה שנאמר: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה, שתולים בבית ה', בחצרות אלוקינו יפריחו, עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

 

עץ התמר, ובעצם כל צמח, לעולם אינו עומד דומם. אם יש בו חיות, תמיד הוא ממשיך לגדול, להצמיח עלים, להציץ ציץ, להפריח פרח, לתת את תנובתו-פירותיו המתוקים.

 

כזה היה הרב עמיטל. תמיד רענן. תמיד מתחדש. כך בשנות עצה וזקנה, כך בשנות שיבה וגבורה.

 

סיפור אופייני בהקשר זה שח לי עמיתי ורעי הרב ראובן ציגלר.

 

לפני כעשור שנים בא בעל מחבר למורנו ורבנו הרב יהודה בן יקותיאל זאב ודבורה זכור לטוב, ובידו טיוטה של ספר על משנתו, משנת הרב עמיטל ביחס לשואה. לאחר כמה ימים, נשאל מורנו: "נו, מה הרב חושב על הספר?", העז התלמיד לשאול. "איני אוהב את הספר. הוא מציג אותי כמי ששינה דעתו".

 

אכן, כעבור דקה, ותוך כדי דיבור הוסיף מורנו ורבנו ואמר לאותו תלמיד, כשבת שחוק גדולה על פניו: "שיניתי את דעתי. אני אוהב את הספר. שיניתי את דעתי"....

 

כזה היה מורנו ורבנו הרב עמיטל. דשן ורענן כל ימיו. חושב, בוחן ובודק. בתוך הקופסא וחוצה לה. דינמיות, תנועה שאינה פוסקת לעולם. מאתגרת, מפרה, מעוררת מחשבה.

 

איש התפילה

מכיוון שמצויים אנו בבית הכנסת שבו עשה מורנו ורבנו עשרות שנים, אסיים בדברים קצרים על מורנו ורבנו "איש התפילה".

 

ואיני מתכוון לקטעי התפילה מרטיטי הלב של רבנו, כשעמד עטוף בטליתו, כשלוח ציבור, בסליחות של "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה", או ב"נתנה תוקף" של ראש השנה, בקדושת "כתר" או ב"היום תאמצנו" של יום כיפור, או ב"מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" של מוצאי היום הקדוש, או בשירת "וטהר לבנו" של ערב שבת, או ב"הבה נספר מעלת ישראל" ו"אמרו לאל לבב חוקר ברון יחד כוכבי בוקר" של שבועות.  

 

באלה זכו בעיקר תלמידיו בישיבה. אך מפי השמועה למדתי שבימי "בין הזמנים" שזכו בהם גם אנשי ה"גבעה", גבעת מרדכי. כך, ב"שירת הים" בליל שביעי של פסח, וכך בשמחת סוכות בסוכתו של ר' שלמה קליין.

 

אך אני מתכוון לתפילתו של רבי יידל קליין, ה"יהודי הפשוט", אוהב ישראל מגרוסוורדיין. תפילתם של "בעלי בתים". בחברת "יהודים פשוטים", יגיעי עמל ועמלי תורה, תמימי דרך וישרי לב.

 

התפילה, אין צריך לומר,  תפשה מקום מרכזי בהווייתו האנושית, הדתית, היהודית של רבנו. מה לנו כי נכביר מלים בעניין זה, והרי מורנו ורבנו מצהיר על כך. וכך הוא כותב:

 

משורר התהלים אמר: "אני תפילה" (קט, ד). התפילה באה לידי ביטוי באישיותו של אדם. רצונך לעמוד על אישיותו של אדם - התבונן בתפילתו. ["ואני תפילה", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 92]

 

ובמקום אחר הוא מוסיף:

 

הגדלות שבאישיותו של אדם מישראל נמדדת לפי עומק זיקתו לתפילה.

 

התפילה היא האדם. "מאי מבעה? רב אומר זה אדם, דכתיב (ישעיהו כא) 'אם תבעיון בעיו' (ב"ק ג, ע"ב)".

 

ה'מבעה', המבקש, המתפלל, הוא-הוא האדם. ["על לב אהרן" – דברים לזכר אהרל'ה פרידמן ז"ל, עלון שבות 108 (תשמ"ח), 3]

 

הסכיתו ושמעו:

 

הגדלות שבאישיותו של אדם מישראל נמדדת לפי עומק זיקתו לתפילה.

 

לא גדלות בתורה, לא גדלות בחסידות.

 

לא הרמב"ם, לא ר' עקיבא אייגר ולא קצות החושן. לא ר' נחמן, ולא ר' צדוק, לא פיאסצנא, לא ר' נחמן,  ולא קרליבך.

 

הגדלות שבאישיותו של אדם מישראל נמדדת לפי עומק זיקתו לתפילה

 

התפילה היא האדם. "מאי מבעה? רב אומר זה אדם, דכתיב (ישעיהו כא) 'אם תבעיון בעיו' (ב"ק ג, ע"ב)". ה'מבעה', המבקש, המתפלל, הוא-הוא האדם. ["על לב אהרן" – דברים לזכר אהרל'ה פרידמן ז"ל, עלון שבות 108 (תשמ"ח), 3]

 

אך מהי תפילה? כיצד נראית תפילתו של "יהודי פשוט"?

 

כאמור, "אין עושים נפשות לצדיקים. דבריהם – הם הם זיכרונם". נלך אפוא אצל דברי רבנו, ונראה. כך הורנו מורנו ורבנו, במאמר שזכיתי והייתי שופר לו, מתורגמן. זהו אחד מהמאמרים שרבנו הודה לפניי שהם אהובים עליו ביותר. וכך אמר, בסגנון האופייני לו, המשלב עמקות מחשבתית ופילוסופית עם סיפור עממי פשוט:

 

זכות גדולה נפלה בחלקו של כל אדם, כל אשר צלם אלוקים בו.

הקב"ה אִפשֵר לאדם להתפלל.

האנושות הייתה נראית אחרת, עצובה יותר, אומללה יותר, אלמלא זכות זו שניתנה לאדם.

 

וכך הוסיף, באותה לווית חן שלו:

 

אספר לכם דברים ששמעתי מפיו של מנהל אחד מבתי האבות במיאמי, ארה"ב, שבין כתליו מתגוררים עשרות זקנים. ילדיהם מתגוררים במקומות מרוחקים, ניו-יורק, וושינגטון, שיקגו.

 

יש שלושה סוגים של ילדים: כאלה השולחים כל חודש המחאה להוריהם. הבן מצרף כמה מלים, לפעמים אפילו זה לא. מכל מקום, האב יודע שבנו זוכר אותו כל חודש.

 

אחרים שולחים כל חודש את ההמחאה ישירות למשרד. אמנם, לא לאבא, אבל בכל זאת - הם מראים שעדיין זוכרים הם את הוריהם.

 

אבל - הוסיף המנהל ואמר - יש כאלה שמסתפקים ב"הוראת קבע" לבנק, והפקיד שולח את הכסף מדי חודש, מבלי שהבן  יודע אם אביו עדיין בחיים אם לאו. הכל פועל באופן אוטומטי. זה ההבדל בין יעקב לעשיו. 

 

הקב"ה אומר ליעקב: עליך לבקש בכל פעם. לא תקבל דבר מבלי שתבקש. לעשיו, לעומת זאת, יש "הוראת קבע". פוליסת ביטוח. ["ואני תפילה", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 91]

 

מורנו ורבנו התחטא לפני אבינו שבשמים בכל יום, בכל עת ובכל שעה, כבן המתחטא לפני אביו. לא דרך שגרה, מעמסת קבע, אלא דרך הלב והתחנונים.

 

וכיצד צריכה להיראות תפילתו של אדם מישראל?

 

כך הורנו רבנו:

 

הדבר הראשון הנחוץ לתפילה הוא פתיחות. פתיחות כלפי עצמך. הבריות חושבים 'פלוני אינו פתוח כלפי זולתו'. אך יש לא מעט אנשים שאינם פתוחים כלפי עצמם. כל אחד, הורה, מחנך או רב, שואל את תלמידיו או ילדיו "מה נשמע", והתשובה הכמעט אחידה היא "הכל בסדר". אינך מצליח לדבר אתם, לדובב אותם. הם "סגורים" לא רק כלפי זולתם אלא גם כלפי עצמם. אין הם מסוגלים להתבונן בעצמם.

 

כדי ל"היפתח" בפני הקב"ה יש צורך שאדם "ייפתח" תחילה כלפי עצמו. שלא יסתפק רק באמירת התפילות שבסידור, אלא יוסיף להן בקשה משלו. ולו בלבו פנימה.

 

את תפילת העמידה אנו פותחים: "ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך". לפי הרבה פוסקים זהו חלק מהתפילה. "שפתי תפתח", היינו: פתח את לבי. הנני מרגיש "סגור", לבי מסרב מלהיפתח. ["ואני תפילה", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 93]

 

ושמא יחשוב מישהו שעוצמתה של תפילה נמדדת ברמת הדציבלים שבה, בסלסולי חזנות, "קופ שטימעס" אופראיים, או בנדנודי גוף, הוסיף מורנו ורבנו:

 

יש המשקיעים אנרגיה עצומה בתנועות הגוף בשעת התפילה מתוך מחשבה שבכך יסלקו מעליהם את המחשבות הזרות. ניתן היה ליצור חשמל מהתנועות האדירות שאני רואה לעתים אצל בחורים העומדים בתפילה. אכן, כתוב שמותר להתנועע קצת בשעת התפילה, וכדי לעורר כוונה - מתנועעים הרבה.

 

וכי בתנועות פיזיות ניתן לפתור בעיות נפשיות?

האמנם כשדוד המלך אמר "אשפוך לפניו שיחי" הוא התכוון ל"קוועטשים" בתפילה? לא ולא! "אשפוך לפניו שיחי", תפילה זורמת, טבעית. ["ואני תפילה", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 95]

 

תפילה זורמת, טבעית .

כך הייתה תפילתו של רבנו יהודה. תפילה פשוטה, קצרה, טבעית, זורמת. "אשפוך לפניו שיחי".

 

למתבונן מן החוץ, היה נדמה שזו "תפילת בעלי בתים", תפילה של "יהודי פשוט", אך זו בדיוק הייתה התפילה שאליה שאף רבנו כל ימיו.

 

ומסיבה זו, ואולי לא רק בעטייה, כפי שסיפר חברי ר' חיים נבון, כשהיינו תלמידים בישיבה מעולם לא התביישנו לסיים את תפילתנו מהר. לפני האחרים. וכל כך למה? מכיוון שהרב עמיטל תמיד סיים את תפילתו לפנינו.

 

ולא מפני שזלזל ח"ו בחובת הכוונה שבתפילה, אלא מפני שידע שתפילה ארוכה מדי, כך על דרך הרוב, אינה תפילה אמתית, אלא מלאכותית.

 

 

איש האמת והשלום

ואם הזכרנו תפילה, אזכיר לימוד גדול בעניין זה.

 

"בשני מקומות בתפילה", אמר פעם דודי ז"ל, "נוהג הציבור להמתין לרב: בקריאת שמע ובסיום תפילת העמידה. וכל כך למה? לפני שקריאת שמע מסתיימת במלים "ה' אלוקיכם אמת", ותפילת העמידה באמירת "עושה שלום במרומיו".

 

"אכן", סיים דודי ואמר, "אלו הם שני הדברים שאדם מישראל מצפה מרבו: שיאמר את האמת, ושירבה שלום בעולם".

 

מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל ז"ל, התאפיין בשתי תכונות אלה, שתיים מני רבות שבהן ניחן.

 

כנות, אמירת האמת – גם כשהיא כואבת, צורבת, נוקבת עד השיתין, הייתה אצלו ליסוד מוסד. "וטהר לבנו – לעבדך באמת".

 

כך היה גם בעניין הרדיפה אחר השלום, שבה דבק הרב עמיטל גם כאשר ידע שהיא עשויה להיות כרוכה במחיר פשרה כואבת.

 

בעמדי כאן, בין אנשי גבעת מרדכי, איני יכול שלא להזכיר את הכרת הטוב שרחש רבנו לכם, שכניו וידידיו בני השכונה. בשנים האחרונות, עת נתקיים המניין בביתו

לסירוגין, למן היום בו נקעה רגלו כאן, מחוץ לבית הכנסת, בדרכו אליו וממנו; ועד השבת האחרונה, נשתתפנו עמו – אנשי השכונה ותלמידיו – בתפילות שנתקיימו בביתו.

כמה שמחה הייתה בו כשראה את ה"מרא דאתרא" רב קלונסקי נכנס לביתו, וכמה שמח כשראה את שכניו באים לבקרו.

 

אגב זכות זו שנתגלגלה לידינו, זכינו בשעות מופלאות של דיבוק חברים, של התרוממות הנפש. התפילה הייתה קצרה, שלא להטריח על הציבור ועל רבנו, אך רישומה היה עמוק ונחרת בלב.

 

"שלום" הייתה המילה האחרונה שזכיתי לשמוע מפיו, בשבת האחרונה לחייו, שישה ימים קודם פטירתו.

 

כמדי שבת, באנו, קבוצה מתלמידי הישיבה,  יחד עמכם, אנשי השכונה, לביתו שבגבעת מרדכי כדי להתפלל עמו את תפילת השבת.

 

כוחותיו של רבנו כבר לא עמדו לו.

 

בשבת שלפני כן, עוד דיבר אתנו ב"קידוש" שלאחר התפילה בשפת הקוד ה'עמיטלית' הכל כך מוכרת, מועט המחזיק את המרובה.

 

שפת קוד שבמוקדה עמד באותה שבת ה"שְוִויץ".

 

ה"שוויץ", אותה יוהרה מדומה שבה דבקים לעתים לומדי תורה, שמביאה אותם לידי התנשאות וגאווה.

 

אכן, באותה שבת, כעשרה ימים לפני פטירתו, ישב מכונס בעצמו, כשמסביבו כשני מניינים מתלמידיו. נהנה משירתם.

 

ככהן, כמעט יחיד ב"מניין" במהלך כל התקופה, זכיתי לברך את הציבור בברכת הכהנים  וכוונה מיוחדת נשאתי עמי באותה שעה, באמירת לשון יחיד, שבה טבעו חכמינו מטבעה של ברכה זו.

 

"יברכך ה' וישמרך, וישם לך שלום".

 

כך, בברכת "שבת שלום" בעת פרידה, נפרדתי מהרב לאחר למעלה מחצי יובל שנים שזכיתי, עם אלפים מתלמידיו, ליהנות ממנו חוכמה בינה ודעת, עצה ותושייה.

 

 

באותן שעות נגלה לפנינו רבנו במלוא הדרו. גופו היה חלש, אך רוחו איתנה, ומורשתו חזקה מכל, מורשה להנחיל, שתעמוד בעינה ובטעמה הטוב לדורות רבים.

 

על אדנים רבים ניצבה משנתו של מורנו ורבנו הרב עמיטל: אהבת תורה ויראת שמים, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל; למדנות, מקוריות, אומץ לב ואנושיות; ועל השילוב שבין עבר להווה, בין שואה לתקומה, בין תורה ודרך ארץ, בין דרך ארץ ישראל ודרכה של מלכות ישראל. 

 

באמת אמרו: רצונך ל"הכיר פנים בהלכה" כהלכה, כַּלֵך לךָ אצל תורתו של חכם, ונסה למצוא בה קווים מאפיינים. כבר חכמים הראשונים עמדו על כך, שבינות לעצי היער המרובים, ניתן – וצריך – להבחין בקווי המתאר המיוחדים והמייחדים כל עץ ועץ שבו. וכך אמרו: באמת אמרו: דברי תורה פרין ורבין, ולא כל שכן בדורנו, שהכל מדפיסים חידושי תורתם, ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים.

 

רבים הם דברי התורה שנראים כמועתקים איש מרעהו. לעתים מדמה אתה שקראת דברי תורה חדשים, והנה הם מוכרים. שנים ושלושה חכמי תורה מתנבאים בסגנון אחד.

 

אכן, לעתים, מתוך קול ההמון, צף ועולה קול מיוחד, ייחודי, שאינו נבלע בהמולה הכללית. בהידום קולם של דברי חכמים אחרים, בוקע ועולה מחדש, בקול דממה דקה, קול מיוחד בצלילותו וביפי ניגונו.

 

כזהו היה קולו של מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל.

 

במשך שנים רבות, היה קול זה כמעט נסתר, מוכר היטב לתלמידיו הרבים, אך נבלע בהמולה, ונסתר מעיני הציבור. מששקע מעט קול המולת ההמון, צף ועלה קולו הייחודי של הרב עמיטל, נשמע ברמה, קול מקורי, צלול וברור המשמיע את צלילו המיוחד. בהלכה, באגדה ובמחשבה.

 

קול, שכוחו יפה לא רק לשעה אלא לדורות.

 

ואין צריך לומר שהקול, "קול יהודה" – קול מקורי הוא. והרי המקוריות – מסממניה הבולטים של משנת רבנו היא.

 

ושמא ראוי להזכיר בהקשר זה, אבחנה הלכתית עדינה בעניין מים טהורים, שעליה העמידנו הרב יצחק הוטנר ז"ל, בעל "פחד יצחק" ומגדולי ראשי הישיבות.

 

לפי ההלכה, מעיין מטהר בכל שהוא, ואילו מים מכונסים צריכים דווקא ארבעים סאה כדי לטהר. וכל כך למה? לפי ש'משהו' של מקוריות מכריע במשקלו ובחשיבותו כמות גדולה של חומר שהוא רק כוח שני או שלישי. זהו כוחה של "מקוריות", חזקת "מרא קמא" של הבעלים המקורי.

 

יסוד מוסד במשנתו הייתה האנושיות. אנושיות פשוטה, שמקורה בלב, שאינה נצרכת לא למקור כתוב ולא למסורת על פה. מכוחה ומכוח-כוחה גזר הלכות גדולות, הן בתורה והן בדרך ארץ.

 

מרגלא בפומיה דרב עמיטל, רגיל היה הרב עמיטל לומר: "כל עבודת קודש מכל סוג שהוא, אינה יכולה לבטל את ההרגשה האנושית הפשוטה". וסמך הוא לכלל גדול זה בתורתו את אמרתו החריפה של ה"קאצקער", רבי מנדלי מקוצק, מאבות החסידות, שדרש את הפסוק "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל), כך: הקב"ה אומר, כביכול: מלאכים - יש לי הרבה, אני מבקש אנשים, שיהיו אנשי קודש". ולא לחינם קרא לספרו "והארץ נתן לבני אדם", ללמדנו שגם אם "השמים שמים לה' ", הרי הארץ ניתנה לבני אדם, ואף התורה – תורת חיים היא, בעולם הזה, הריאלי והמציאותי, ולא בעולם דמיוני, שבו יכולים לחיות רק מלאכים.

 

כאשר עמדנו לצדו באותה שעת רצון שבתית, בחברת בני משפחתו הקרובה, תלמידים ושכנים שליווהו עשרות שנים, בתפילת השבת, ראינו בעינינו חלום שהתגשם. "בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים".

 

הרב עמיטל, הילד הקטן מגרוסוורדיין, שרוקד עם חבריו מסביב לעץ כשהוא מדמה שראה את המשיח הקרב ובא, זכה לא רק להימלט מגיא ההריגה, שבו איבד את בני משפחתו הקרובה הי"ד, אלא גם לעלות לארץ ישראל, לללמוד בישיבת "חברון", להילחם במלחמת העצמאות, לראות בתקומת ישראל, לגור בעיר הקודש ירושלים, להעמיד תלמידים הרבה, לייסד בית מדרש גדול ויישוב פורח בצדו, ולכהן כשר בממשלת ישראל במדינת ישראל הריבונית.

 

אם זו אינה הגשמת חלום, לא נדע הגשמת חלום מהי.

 

בימי נחמה אלה, מי ייתן ותהא מורשת הגדולה שהנחילנו רבנו, נחמה לרעייתו האהובה מרים, לבנו ולבנותיו, לנכדיו ולניניו, לשכניו ולתלמידיו.

 

שנדע להכיר בנס הגדול שעליו חזר רבנו שוב ושוב, נס תחיית העם בארצו. הנס של נבואת הנחמה של הנביא זכריה (ח, ג-ו):

 

 

 (ג) כֹּה אָמַר ה': שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.

(ד) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים.

(ה) וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.

(ו) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת.

 

וכמאמר הנביא ישעיהו (סו, יג):

 

כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ